תת-אדמירל לואיס ליכטנשטיין שטראוס
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
תת-אדמירל לואיס ליכטנשטיין שטראוס היה איש עסקים יהודי אמריקאי, עובד מדינה וקצין בכיר בצי. אישיות מרכזית בפיתוח הנשק הגרעיני ועוצמתה הגרעינית של ארה"ב.
נולד ב- 31 בינואר 1896 בצ'רלסטון שבמדינת ווירג'יניה המערבית ללואיס ורוזה ליכטנשטיין שטראוס. גדל בריצ'מונד והיה סוכן מכירות נוסע בעסק הנעליים של משפחתו. אמו עודדה אותו להתנדב למען הקהילה או לשירות הציבורי.
בשנת 1917 הציג עצמו בפני הרברט הובר (לימים נשיא ארה"ב), בעת ההיא עמד הובר בראש ועד התנדבותי אשר עסק בפעילות תמיכה וסעד לבלגיה ומדינות אירופה אחרות שסבלו קשות במלחמת העולם הראשונה. הוא לא חסך מאמץ בפעילות התנדבותית זו, מצא חן בעיני הובר אשר מינה אותו בהמשך למזכירו האישי. תפקיד במהלכו יצר קשרים עם אישים בעלי השפעה ומעמד. הוא שרת בוועד ההצלה של הובר עד שנת 1919. מאוחר יותר כאשר הובר מונה לראש מינהל המזון האמריקאי, הפך לעוזרו האישי והתלווה אליו בנסיעותיו ברחבי ארה"ב ואף למספר מדינות אירופאיות. היה פעיל מאד במסע הבחירות לנשיאות של הובר בשנת 1928 – בעקבותיו זכה בנשיאות - ושימר את חברותו עם הובר עד למותו של האחרון בשנת 1964.
בשנת 1919 התקבל לעבודה בחברת ההשקעות Kuhn, Loeb & Company, בשנת 1923 נישא לאליס, בתו של אחד השותפים בחברה, ובשנת 1929 הפך לשותף בחברה. אחד ממייסדי החברה היה יעקב שיף (Schiff) מהמנהיגים הבולטים של יהדות ארה"ב ופילנטרופ ידוע. כתוצאה משותפותו בחברת ההשקעות הפך מיודד עם רבים מהאישים היהודים העשירים והמשפיעים ביותר בארה"ב, במיוחד עם חברי הליבה של הוועד היהודי האמריקאי (AJC). מאז הפך לפעיל מאד בהנהגת יהדות ארה"ב לשיפור חייהם ורווחתם של היהודים. היה לחבר דירקטוריון בכמה וכמה ארגונים אקדמיים, פילנטרופים וקהילתיים יהודיים.
בין השנים 1950-1953 היה היועץ הפיננסי של משפחת רוקפלר. הוא גילה עניין רב בחידושים מדעיים וטכנולוגיים והיה מהמייסדים של "קודאק-כרום" שהפך למותג הידוע ביותר בעולם לצילומי תמונות וסרטים בצבע. לאחר מות הוריו מסרטן הפך למתעניין ביותר בתחום האטום (תחום מדעי חדשני ופורץ דרך באותה תקופה) ופעל למימון בניית מחולל איזוטופים שנועד לטיפולי הקרנות בניתוחי סרטן.
הוא הוגדר כבלתי כשיר לשירות צבאי עקב מחלת טיפוס הבטן בה לקה בשנתו האחרונה בתיכון. יחד עם זאת, המשיך לחתור לשירות צבאי משמעותי ובשנת 1925 התקבל לשירות מילואים בצי ארה"ב כקצין מודיעין. בשנים 1939-1940 לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הפציר במפקדיו לגייסו לשירות פעיל על אף שארה"ב עדיין לא הייתה במלחמה. בשנת 1941, לאחר ההתקפה היפנית על פרל הארבור נקרא סוף-סוף לשירות פעיל והוצב בחיל החימוש של הצי, בו תרם רבות לארגון וניהול משק התחמושת. הישגיו הובאו לתשומת ליבו של שר הצי אלפרד נוקס (Knox) והוא מונה לועדת החימוש העליונה המשותפת לצי ולצבא ולועדת מדיניות המילואים של הצי. בשנת 1944, זמן קצר לאחר מותו של נוקס, ג'יימס פורסטל, מחליפו, יצר בלשכת שר הצי, תפקיד מיוחד עבורו, אשר הפך ל"מכבה השריפות" ויועצו המיוחד של השר. בתפקיד זה הוביל את פיתוח מרעום הקירבה המכ"מי – פרויקט חדשני ביותר וחשאי שכונה Big – E, אשר שיפר משמעותי את תחמושות תותחי הנ"ם. בשנת 1945, לאחר סיום המלחמה קודם ע"י הנשיא טרומן לדרגת תת-אדמירל (רוזוולט לא רצה לקדמו בשל תמיכתו הפוליטית בעבר ביריבו הנשיא הובר).
בשנת 1946 מונה ע"י הנשיא טרומן לחבר בוועדה לאנרגיה אטומית בה שרת עד שנת 1950 – ועדה מצומצמת ויוקרתית ביותר ובעלת השפעה רבה. בשנים 1953-1958 כיהן כראש הוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב – מינוי מהנשיא אייזנהאואר.
במהלך חייו הפך בכמה הזדמנויות, לאישיות שנויה במחלוקת. בשנות ה- 20 וה- 30 היה לו תפקיד מרכזי במאבק כנגד התעמולה האנטישמית שהובילו הנרי פורד והכומר צ'רלס קוגלין. בתקופה זו הפך לדמות מובילה בועד היהודי האמריקאי תוך השתתפות בויכוחים שעודדו תמיכה בציונות ובפוליטיקה של יהודי ארה"ב.
לאחר המלחמה היה מעורב באי חידוש אישור הסיווג הביטחוני של רוברט אופנהיימר (שהוסר ע"י הבית הלבן), המדען הראשי של "תוכנית מנהטן" לייצור פצצות האטום המאפשר את המשך כהונתו בוועדה לאנרגיה אטומית. אולם לא הצליח למנוע את המשך העסקתו של אופנהיימר במוסדות אחרים שפעלו בתחום כמו במכון ללימודים מתקדמים של אוניברסיטת פרינסטון (תפקיד אליו הוא עצמו מינה את אופנהיימר בזמנו). כל זאת על רקע דליפת סודות האטום לידי הסובייטים וקשריו של אופנהיימר (ואשתו) בעבר עם פעילים קומוניסטים. זאת לאחר אופנהיימר יצא בגלוי לאחר המלחמה כנגד השימוש בפצצות גרעין ללא שקיפות מירבית והתנגדותו לבניית פצצת המימן על מנת להשיג עליונות השמדה על פני ברית המועצות – בנושא זה היה חלוק בדעותיו עם אופנהיימר, עד כדי עימות חריף.
בשנת 1954 היה שוב מעורב במחלוקת, כאשר רצה לקדם חברה אזרחית בשם "דיקסון-ייטס" שתקים כורים גרעיניים, ובכלל הכנסת המגזר הפרטי לתחום הגרעין, אולם התנועה הדמוקרטית ראתה במגמה זו נגיסה בשליטה הציבורית במיזם עמק הטנסי ו"מתן הטבות לטייקונים". ההתנגדות הציבורית למדיניותו הייתה כה רבה עד שבשנת 1955 נאלץ הנשיא אייזנהאואר לבטל את הפרויקט.
בשנת 1958 הנשיא אייזנהאואר מינה אותו לשר המסחר בפועל ובשנת 1959 לשר הרשמי. לאחר מסע הכפשות ציבורי מקיף נגד המינוי שלא נעלמו ממנו היבטים אנטישמיים, סרב הסינט לאשר את המינוי. לאחר מכן חזר לחיים פרטיים, כתב את זכרונותיו והמשיך כאזרח מהשורה עד לפטירתו בביתו שבמערב וירג'יניה בשנת 1974.
עיטורים
- עיטור החירות הנשיאותי – העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארה"ב.
- עיטור השירות המצויין של הצי – הוענק על שירות מעל ומעבר למקובל.
- לגיון הכבוד על הישגים יוצאי דופן.
- לגיון הכבוד הצרפתי.
- מסדר ליאופולד הבלגי – על שירותים יוצאי דופן לכתר הבלגי.
מקורות
- Strauss, Lewis L. Men and Decisions (Garden City, New York: Doubleday & Company, 1962)
- http://ajhs.org, Center for Jewish History.
- Steven Loomis (Saigon Shipyard), IC3 to remember STRAUSS, Lewis (DSM / PMOF), RADM.