בשנת 1941, בשביעית, גייסו כבר בחורים לצבא הבריטי. אני כתבתי מכתב לנציב העליון שאני לא מבינה מדוע אנחנו, הנשים פה בארץ, לא מגויסות. לא לקח הרבה זמן והממשל האנגלי קיבל גם נשים מתנדבות לחיל הנשים הבריטי. הייתי בת 17 וכדי להתגייס הייתי צריכה לזייף את הגיל שלי. לא היו אז תעודות זהות, הלכתי אמרתי שאני בת מעל 18. גדולה תמיד הייתי, לאמא אמרתי שאני נוסעת לדודה בפתח תקוה לשבוע. גייסו אותי ישר לסרפנד לאימונים. חנה לוין הייתה הקצינה הראשית ולה נאלצתי להגיד שבבית לא אמרתי. אז היא הבינה ובאה איתי להורים להגיד להם שזה בסדר ואין להם מה לדאוג. בזמנים האלה התייחסו מאוד לא יפה לבנות שהתגייסו. "אונטר אופיצר" קראו לנו והשמות שלנו פורסמו ברבים. יותר מאוחר היחס השתנה. עשינו בעיקר תרגילי סדר. לא למדנו נשק בשלב זה. אני הלכתי לקורס נהגות. הייתי נהגת משאית ולאחר מכן קורס נהגות מיוחד לאמבולנס. הייתי גם נהגת אמבולנס. עכשיו המטרה הייתה לצאת לאירופה להילחם בנאצים. הגעתי ברכבת למצרים, זה היה מיד אחרי הקרב על אל עלמין. הייתי בקורס הקצינות הראשון. הייתה לנו סרג'נט מייג'ור סקוטית נחמדה מאוד. אבל אני מהר מאוד איבדתי את דרגות הקצונה. היה מנהג שכל שבת יש במחנה מסיבה שקראו לה "דאנס", ערב ריקודים. בסוף הערב כולם שרו את ההמנון האנגלי. לאחר מכן אספתי את הבנות ושרנו את "התקווה". ניגש אלי קצין גבוה ממני וצעק "YOU BLOODY JEWESS SHUT UP" .כתגובה אני מורידה לו סטירה. לקחו אותי למשפט והורידו לי את הדרגה. מאז הייתי נהגת בלי דרגת קצונה. נהגתי בשיירות מאלכסנדריה לארץ, לרוב לעזה ומשם לרחובות. הובלנו חיילים, מזון, תחמושת. כך חומשה ה"הגנה". כל משאית שהובילה משהו, מתישהו בדרך הורדנו "מעשר" למדינה שבדרך, שמיכות מדים ונשק קל. בלב שקט מאוד עשינו זאת. אח"כ עברתי לעבוד בבית חולים באלכסנדריה כנהגת אמבולנס. במקביל התחלתי קורס לאחיות."