אוהד נוי -על רומן גארי / מתוך סיפרה של דומיניק בונה.
סיפור חייו המפותל והמרתק של הסופר היהודי- צרפתי רומן גארי, שאת סיפרו "הבטחה עם שחר", קראתיו בהשתאות בחלקו הראשון של מסעי בדרום אמריקה בשנת 1977-78. כבר אז חשתי איזו קירבה מיוחדת אל הכותב- אולי האמא הפולנית שדוחפת (ללמוד, להצליח), אולי תחושת יוקר הזמן, אולי הסקרנות וההרפתקנות.
ביומן שכתבתי במסעי, אני מצטט את השורות הבאות שאני כמעט זוכרן בעל פה: ״אהבת אם היא הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה אין אלה אלא תנחומים. אתה חוזר לבכות על קברה של האם כמו כלב עזוב. לעולם לא עוד..לעולם..לעולם… בכל מקום אתה נושא בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפייה למה שקיבלת".
בונה כותבת מתוך כבוד ואהבה לגארי אך היא ישירה ומציגה את המציאות כפי שהייתה. גארי מוצג על חולשותיו וגבורותיו, על הצלחותיו וכישלונותיו.
רומן קצ'ב ( ROMAN KACEW) גדל בווילנה ללא אב, ללא עוגן משפחתי או כלכלי. נדד עם אמו בילדותו ללא הרף וסופם שהתיישבו בעיר NICE שבצרפת, שם עבדה האם, נינה, בכל סוגי העבודות, עד שקיבלה עבודה קבועה כמנהלת מלון, בו גם התגוררה עם בנה. האם, המתוארת כאשה גבוהה ונאה מאד, שהייתה שחקנית בתיאטרון בווילנה, העיר בה נולד גארי, מצאה עצמה נלחמת על פרנסתם ועל חינוכו של בנה יחידה. כל חלומותיה ומאווייה שלא התגשמו, כוונו כעת אל בנה. היא רצתה שיהיה צרפתי מפורסם, שיהיה דיפלומט. היא נאבקה על הצלחתו בכל רגע מחייה. בספר "הבטחה עם שחר" מספר גארי כיצד הייתה מופיעה בבסיס האווירי בו למד לטוס עם חבילות מזון- אמא יהודייה "פולניה" קלאסית, "שהייתה סבורה כי הכל בר- בחירה, לאום, כשרון, ייעוד, מעמד, והועידה לבנה עתיד מזהיר בתוך לאום אחר".
גארי מסכם ואומר: ״תמיד ראיתי את עצמי כניצחון שלה״
גארי, אכן, הצליח להגשים חלומותיו- חלומותיה של אמו- הוכשר כנווט והשתתף במערכה כנגד הנאצים- הוא טס בטייסת של "צרפת החופשית" שפעלה מאנגליה, על מטוסי הפצצה קלים- "בוסטון" שנשאו כטון פצצות כל אחד (סקייהוק נושא 4 טון). הוא ביצע כ- 60 גיחות מבצעיות, נפצע וזכה באות הצטיינות על נחיתה שעזר לבצע כשטייסו נפגע בעיניו והתעוור- אירוע חריג ומסוכן ביותר, שבעצם חייב נטישת המטוס וצניחה ממנו אלא שהטייס לא היה כשיר לצניחה, ושני אנשי הצוות הבריאים החליטו לנסות להנחית המטוס- ביצוע מרשים!
בהמשך חייו היה מיודד עם דה- גול, שהכיר את הלוחמים של צרפת החופשית ושמר להם אמונים.
לאחר שהשתחרר הצטרף לשירות החוץ הצרפתי ושירת באירופה, בבוליביה, במשלחת צרפת באו"ם ולבסוף כקונסול צרפת בלוס אנג'לס, שם התחבר לכוכבי הוליווד, באשר כבר היה סופר מכובד ואף זכה בפרס ה"גונקור" היוקרתי.
הוא נישא ללזלי בלנש- סופרת בריטית מוכשרת בשנת 1944 והתגרש ב 1961, לאחר שהתאהב בכוכבת קולנוע הוליוודית- ג'ין סיברג, הצעירה ממנו ב 22 שנה. הם היו נשואים עד גירושיהם ב 1970.
פרשת חיי הזוגיות שלו סבוכה ומורכבת- משוכה באבק כוכבים, בבולטות חברתית ותקשורתית, באורח חיים של נדודים, וכמו אישיותו של גארי- חסרת שקט ומנוח. נולד לו בן מסיברג, ולקראת גירושיהם מתה תינוקת שנולדה להם. סיברג לא עמדה בכאב והתאבדה בשנת 1979. גארי התאבד אף הוא בדצמבר 1980.
ראויה לציון פרשת כתיבתו תחת שם בדוי- אמיל אז'אר, שהייתה "אירוע בלשי" חריג, שכוונתו הייתה לשוב ולבלוט מבחינה ספרותית לאחר, שלטעמו, מבקרי הספרות השתעממו ומאסו בו. סיפרו "כל החיים לפניו" שגם תורגם לעברית וזכה כאן להצלחה מסחררת, זיכה אותו (תחת השם אמיל אז'אר, בטרם התגלה כי מדובר בגארי) בפרס "גונקור" שני, פרס שאסור לתת פעמיים לאותו סופר.
גארי פירסם 30 ספרים והיה לאחד הסופרים המוערכים, הבולטים ואולי גם העשירים בצרפת של המאה העשרים.
אני מנסה להבין במה היה גארי "יהודי": אף כי לא זכה בחינוך יהודי ומשפחה יהודית חמה ומסורתית, מצאתי בו כמה תכונות שהן לטעמי "יהודיות"- הרצון להיקלט במדינה בה הוא חי ולהיות חלק ממנה (ראו "גרמנים בני דת משה"). האמביציה להצליח ולהתקדם, והיכולת להשקיע המאמץ האדיר הכרוך בכך. הנוירוזה הייחודית לבני העם היהודי, שמעולם לא היה לו בטחון קיומי, והיה נתון תמיד לגחמות של העם "המארח". אהבת האדם והרצון להיות חלק מקהילה, והרגישות הבלתי רגילה לאנשים ולחוויות החיים הסובבים. וכן, כישרון הכתיבה הגדול. אף כי היהדות ועצם היותו יהודי לא בלטו באופיו בצעירותו, הם צפים ועולים בכתיבתו בהמשך השנים- במעלה החיים.
קמו לנו מיליון וחצי לוחמים נועזים במלחמת העולם השנייה, כמה אלפים מהם היו אנשי צוות אוויר, רבים שבו ושירתו את מולדתם לאחר המלחמה בתפקידי מפתח אך רק בודדים נהיו סופרים כה מוצלחים ומצליחים. גארי היה כל אלו בגוף אחד.
אני מצרף כמה ציטטות מסיפרה של בונה- חלקן מתוך כתיבתו של גארי:
"האדם, כמוהו כנמלה. משתייך לגזע מגוחך טראגי ובלתי נלאה'. העולם שסובלים ומתים בו בני האדם אינו שונה מזה שסובלות ומתות בו הנמלים. עולם אכזר ובלתי מובן, שהדבר היחיד שנחשב בו הוא לשאת רחוק יותר ויותר, תמיד אותו אניץ קש אבסורדי, אותו גזיז תבן, רחוק יותר ויותר, בזיעת אפיך ודמעות דמך. רחוק יותר ויותר"
"מה משנה הגוזמה. מה משנה חלקת הבדיה שבדבר, כשהאמת מצויה כאן, במסרים שלאחר המוות מאם לבנה? נינה היתה משוכנעת בוודאי שאהבתה מחזקת את רומן, שהיא חלקת המזל והאושר שלו. בלעדיה, בלעדי התקווה לראותה בחיים ולהעניק שי את מעללי הגבורה שלו, יתכן והיה מפקיר את עצמו למחלת הטיפוס או לכדורי האויב. נוכחותה החמה של נינה וטירוף דעתה הנשי המנפץ את כל המכשולים, גוננו עליו כקמע מכוחות האופל. המכתבים שנכתבו מתוך זלזול בזמן, קיימו, עד לתוך סערת המלחמה, את האשליה הכבירה בדבר נצחיותה של נינה. גארי נלחם מתוך הכרה שאימו בחיים. ולמען האמת היא עדיין הייתה בחיים (נפטרה ב 1941), בכח אהבתה המטורפת שהיתלה במוות. ב 1960 ב'הבטחה עם שחר' סיפר גארי את הספור הנפלא, וייפה אותו בקישוטי קישוטים פרי דמיונו. אך הוא לא בדה מליבו מאומה: כל כולו הוא פילאה של האהבה שנשאה אותו על כנפיה מעבר לעצם קיומה, ועשתה אותו לגבר , אולי אף לגיבור.
"בתקופה שבה סך הכל, שגשגו יותר מוגי לב מאשר גיבורים, המלחמה שלו היא כל כך יפה לסיפור, כה אמיצה ומבריקה, אינה נזכרת באף לא חד מן הרומנים שכתב.
רבות כתב גארי על עצמו, אך מעולם לא ניצל את מעלליו כטיס. בצניעות הזאת המאפיינת את ה"קומפאניון דה ליבראסיון"- חברי מסדר צרפת החופשית- החשה גארי את זיכרונותיו הקרביים, מזהירים ככל שהיו. לבד מזוטות ספורות בהבטחה עם שחר, המסופרות כולן בנעימה אירונית או קומית ממש, אין בכל יצירתו של גארי דבר המציין את דבר היותו גיבור צרפת החופשית. חשוב לציין כי אי ההתהדרות בגבורתו היא אות הענווה היחיד של הסופר, שהיה דווקא אמון על יהירות ושחצנות.. גארי, איש גאה, ודאי לא ראה לכבודו להתגנדר בסיפור מעלליו משכבר הימים. הוא השתתף במלחמה מתוך הכרה עמוקה, אך גם למען אמו. כדי להתקשח ולצבור בטחון עצמי. העלם ההססן והשברירי של טרום המלחמה, פינה מקומו לגבר בן שלושים, המאמין בכוחו ובתכונותיו".
"נוטה מטבעו וללא ספק גם עקב עברו, לשקוע במרה שחורה ולפרש את האירועים בכוון המר ביותר, כל חייו היטלטל רומן גארי טלטולים עזים בין עליות למורדות, בין חמת זעם לדכדוך עמוק, אחרי התרוממות הרוח ש של המלחמה, הנישואין והרומאן הראשון, בא טוליפ וסימן תקופה של מועקה ושל ספקות, תקופה שבה הספרות עצמה, אותה ספרות שהיא אהבתו הגדולה ביותר, מיטיבה מכל אשה לפגוע בו ולהכאיב לו. הספרות האהובה יכולה להיות גם שונאו המר ביותר.
לאחר תקופת שירותו במשלחת צרפת באו"ם כתב: "האו"ם הוא אונס מתמשך של חלום אנושי נשגב..."
מכתבו של דה- גול לגארי מ 3 יולי 1960:
"רומן גארי יקירי, ההבטחה עם שחר הוא ספר מצויין. קראתי אותו בהנאה, ולא בלי התרגשות. הוא מזהיר מכישרון. בעניין הזה הנה אתה בשיא זוהרך. ואני, מכל הסיבות שהיו ועודן הסיבות שלנו מתברך בהתפתחות הקריירה הספרותית הגדולה שלך.
היה סמוך ובטוח, רומן גארי ידידי, שאני זוכר אותך ברגשי ידידות נאמנים."
שורשיו של רומן גארי עולים ומבצבצים על פני השטח. בשכבר הימים הוטמנו עמוק, אך בזמן האחרון הם גלויים יותר ויותר, חזקים יותר ויותר. ג'ינגס חאן, גברת רוזה, סלומון: דמויות מן הזיקנה, ניצולי המעצרים ההמוניים ותאי הגזים, טבועים כולם כאחד בצלקות שהותירו פגעי הזמן והמצוקות, עולים אל קידמת הבמה בשביל ללמד סניגוריה על אנושות, הנראית להם כשרויה בסכנה גדולה מאי- פעם, למרות יתר הנוחות והעושר....
"אני איש מיעוט מלידה. אני נגד החזקים יותר" (כל כך יהודי!!)
"לימים סיפרה ליילה (מזכירתו ובת זוגו לקראת מותו) על שורשיו העמוקים של הרגש האבהי של רומן גארי, שהיה החזק מכל רגשותיו: 'לבנו אהבת ליבו, דאג כל הזמן, בכל ענין', אמרה. 'דאג ללימודיו ומה יעשה בחיים. הבעיתה אותו המחשבה שהבן עלול לכתוב. הקשיים שיתקל בהם אחריו החרידו אותו. הוא השתוקק לתת לו הכל. לבנות את חייו"