נשקנו היה : אקדחים – אקדח לכל אדם, רובים מעטים, אקדח אוטומטי, מוקשים שהוטמנו בחמישה – שישה מקומות, פצצות מתוצרת עצמית, בעלות כוח נפץ גדול, בקבוקי הצתה, רימונים פולנים וגרמניים, להגנה ולהתקפה.נוסף לכך היה לנו עוד נשק אחד : אידיאה גדולה, נכונות ומסירות נפש.ראינו את אידיאת המרד כאידיאה מרכזית בחיינו. לא ראינו היתר לעצמנו לחיות עלי אדמות ולהתהלך, אחרי חיסולם של חמישים ריבוא יהודים בוורשה ושל מאות אלפי יהודים במקומות אחרים, אלא רק אם נחיה בשם המרד.ואת הכל, את הטוב ואת הרע, כל צעד, כל מחשבה, כל מעשה, בחנו מנקודה זו : מרד או לא מרד. הייתה רוח כזו בתנועה החלוצית ובתנועות הנוער שאמרה : מרד! מחשבה – מרד, חיים – מרד. הכל מכוון למרד. ידענו שישראל קיים ויתקיים, ויש שהמוות נותן טעם לתוכן החיים הנותרים, ידענו : למען החיים ולמען אלה שמעבר לים, למענם ולמעננו, לכבודם ולכבודנו, ולהמשך אשר יבוא, לדורות הבאים – מרד!יצחק צוקרמן אבל שאלת היסוד היא – מה היה עלינו לעשות ולא עשינו ? המשפט המכריע הוא משפט ההיסטוריה. לו הייתי נבחר לעמוד בפני משפט כזה – הייתי אומר שאיחרתי, איחרתי בכל. הרי יכולנו לעשות הכל קצת יותר מוקדם, קצת אחרת... אומרים שאולי אין זה מקרה... לא יודע. לא אוכל להאשים איש, אבל את עצמי – הן מותר לי...מכל משפט שאיננו משפט ההיסטוריה אינני פוחד. אך ככל שעוברות השנים – נעשה קשה יותר. לשקול שיקול של אמת מסוגל רק בר דעת, בעל מצפון, בעל מוסר. אותו כלל עתיק שאין אתה דן את חברך עד שתגיע למקומו הוא טוב ונכון.ואולי יהיה בו גם כדי להקל בדיני.אבל משפט ההיסטוריה הולך ונכתב ויוסיף להיכתב על ידי ההיסטוריונים... אין זה אכפת לי כלל מי יהיו שופטיי..והעיקר ומה שחשוב באמת – זה אני מול עצמי...יצחק צוקרמן / שבע השנים ההן--------------------------------------------------------------------------------אגדה היה היה אדםכך נאהב לקרוא את סיפורי חיינו,להיותם כאגדת עבר שקופה ועצובה ומנחמת.היה היה אדם וייסוריו רבו מאוד,ולבבו קטן מלהכיל את צערו שלווצער העולם.היה היה אדם, ואהבת יפי האנשיםקסום קסמה לו : שבי אחריה, שביעד כלותו כנר.היה היה אדם וכל חייואמר לצור את אש ליבו כמו חזון,אשר דלק לפני עיניו,ועת שדעכה אשו מעט,וכפור נגע באצבעותיו –עד מה שאף להיות עוד נר דולק עדי כלותו,עדי כלותו.ואז, לרשום בדונג החיים המנטף,כמו שרף האילנות ביערות העד,במו ידיו לרשום,את אגדת חייו : היה היה אדם...נתן יונתן האיש משם הוא חי כאן בינינו שלושים וחמש שנים, למעלה ממחצית חייו. כאן נולדו ילדיו, כאן הוקם קיבוצו, כאן הקים את המוזיאון הנושא את שמו של משורר החורבן. וכאן היה שם.יצחק צוקרמן. יחיד במינו. ענק מתנשא. שילוב נדיר של עוצמה ויופי. איש רעים להתרועע, איש יין. היו בו חוש הומור מעודן ותרבות עמוקה והרבה ספרים שאהב, שהעריץ. פנורמה שלימה. בעודו מגלם את החזק והבוטח, את האיש שנוצר מטבע ברייתו להשראה ולמנהיגות, היה איש בודד.לא פעם, בעיצומה של פגישה כאן, ראית כי שם הוא, עם העם שהיה ואיננו, הוא וכוחו המתעצם בשתיקותיו, כמו מסרב לומר עד תום את שחייב להיאמר ביום מן הימים ואת הנחנק בקרבו. הוא לא היה בין נוטשי עמו בצרתו. הוא נשאר שם. עד הסוף המר היה שם.וכאן היה בין מקימי המוזיאון המפואר הזה שיישא לדורות את פרשת ההשמדה והמרד והוא כמו אסיר עולם בין כתליו, על התמונות והספרים ועל התעודות אשר במגירות החושך. חייב אדם להיות חזק מאוד כדי לחיות את כל חייו בשני העולמות האלה, שגריר משם בעיצומה של הוויה סוערת של תחיה, ללא אבוי תמיד, ללא מרירות קשה מנשוא.קורן כבוד. קורן סמכות. לא רק בשל קומתו הנישאת ברמת עיניך אליו לעת דברים או לעת קשב. כזה, בנסיבות חיים אחרות, היה נועד פה להיות נושא דברים ומבטא אמת ומוליך תנועה.םהאיש משם.אולי לא יכול היה אחרת. גיבור פצוע. מראשי המרד הבודד והנואש מכל שידע האדם המורד עלי אדמות. שקוע עד אחרון ימיו בחשבונות ההם כמו בחיים כפולים.חיים גורי--------------------------------------------------------------------------------