השם במקור: ליטמן, שונה ל: ליטמן בניהו. שם המשפחה: במקור מורבצ'יק שונה ל: מור ( לרגל קבלת "דרכון שירות") שם האבא יהודה. שם האם: חיה - לאה. מקום מגורים: דוד- הורודוק.

נולדתי ב 22 במרס 1917 בעיירה בתחום המושב דויד -הורודוק אז רוסיה, מ-1921 ועד 1939 פולניה, מ-1939 ועד 1989 ברית המועצות. עם התפרקות ברית המועצות העיירה משתייכת לביאלורוס.העיירה נמצאת על גדות הנהר הורין הנופל לנהר פריפעט, כ 250 ק"מ בקו אווירי מצ'רנובל. נולדתי בבית יהודי שומר מסורת. אבא מושפע מתנועת ההשכלה, בעל השקפה ליברלית, "מתנגד". עד שנות העשרים עבד בקייב כפקיד ולאחר שהתחתן פתח חנות לבדים במקום מגוריו עד העברת השלטון לברית המועצות ב 1939. אחיי וועלוול (זאב) ויוסל עזרו לו בניהול העסק. כל משפחתי: ההורים ,שני אחים ועלוול וסאשא (שכנא) ואחות -זיסל נרצחו על ידי הגרמנים ועוזריהם המקומיים ב-1941 וב- 1942 כ- 5 ק"מ מהעיירה . האח יוסל נרצח על ידי הנאצים לאחר שגויס ונפל בשבי ב 1941 בהתחלת המלחמה בסביבות בוריסוב.. שתי אחיות אסתר- שיינדל ובלה שעלו לארץ ב /1933הקימו תודה לאל משפחות.

נשוי מדצמבר 1950 לחיה לבית פישר ניצולת שואה, מורה במקצועה. המשפחה התחבאה ביער באזור MOLODECZNO. שתי בנות עידית ותמר, חמישה נכדים/ת: לירון, נטע, דורון,מורן, נועם, שני נינים עידן, תומר ונינה אחת גלית.

לימודים והשכלה:  מגיל שש "בחדר מתוקן" (עברית בעברית) מגיל 7 בבית ספר עממי "תרבות" בשפה העברית במקום מגוריי מגיל 14 למדתי בווילנה המרוחקת מהבית כ 400 קילומטר. (22 ק"מ עם סוס ועגלה עד לתחנת הרכבת ו 388 ק"מ ברכבת) סיימתי גימנסיה פולנית ואת הפקולטה לכימיה באוניברסיטה הפולנית בווילנה ע"ש סטפן באטורי. בשנת 1974 לאחר שנתיים לימודים בבית הספר לרפואה הפקולטה לבריאות הציבור האוניברסיטה העברית בירושלים קבלתי תואר " מוסמך לבריאות ציבור". השתייכות מפלגתית : מגיל 10 “השומר הלאומי","הנוער הציוני".בארץ :“העובד הציוני".לימים בלתי מפלגתי בעל השקפה ליברלית . בספטמבר 1939 עם סיפוחה של דוד -הורודוק לברית המועצות נפרדתי מהמשפחה ועקרתי מהאזור הסובייטי במטרה לעלות לארץ ישראל.

התקופה בגטו וילנה

ב 6 בספטמבר 1941 נכלאתי בגטו וילנה. בגטו הייתי בין מארגני וראשוני המחתרת האנטי נאצית בשם פ.פ.או. מפקד חמישייה.בשלב מסוים הייתי מושתל מטעם המחתרת בעבודה ביודנראט במחלקת הדיור ואחראי לחלוקת "שטח מחיה" - 2 מטר מרובע לאדם. שמרתי על הסליקים של הנשק ,בחדר שלי היה הדפוס המחתרתי ויחד עם יצחק קובלסקי הדפסנו כרטיסי מזון מזויפים וחדשות מטעם מטה המחתרת.בכרטיסי המזון קנה המטה מזון ותמורתו קנה נשק. רוב הזמן עבדתי מחוץ לגטו ככימאי בחברה גרמנית לדזינפקציה של קסרקטינים ומנהל מכבסה של המדים של חיילים גרמנים מהחזית. התקופה בפרטיזנים.

בספטמבר 1943 כשבועיים לפני חיסול הגטו ברחתי עם קבוצה של כ 25 חברי פ.פ.או המחתרת ליערות נארוץ כ 250 ק"מ מווילנה והצטרפתי לפרטיזנים הסובייטים שם לחמנו מאחורי קווי האויב עד יולי 1944. השתייכתי לבריגאדה של הבריגדיר מרקוב תחילה לגדוד" נקמה " ולאחר הבלוקאדה לגדוד על שם Suvorov (סובורוב) ואחר כך לגדוד Pobeda ("ניצחון") .

לאחר השחרור מהפרטיזנים עבדתי כמהנדס כימאי תחילה בעיר המחוז ווילייקה ואחר כך כראש המעבדה הכימית בבית חרושת לנשק בווילנה. בתקופה הזו בקרתי פעמיים תוך סיכון נפשות בעיר הולדתי דוד- הורודוק שם נרצחה כל משפחתי על ידי הגרמנים ועוזריהם המקומיים. בספטמבר 1945 עברתי לפולין כאזרח פולין לשעבר. הייתי פעיל ב "עלייה ב" הבלתי חוקית וארגנתי ריכוזים של ניצולי השואה (הקרויים אותה שעה קיבוצים) בשלזיה, לודז' ובצפון Copot על יד הים הבלטי. בדצמבר 1945 העברתי את הקיבוץ "איחוד" דרך הרי הקרפטים – דרך צ'כיה לגרמניה Leipheim (לייפהיים ) סמוך למינכן שבבווריה) למחנה U.N.R.R.A.לאזור האמריקאי. גם בגרמניה עבדתי בעבודה ציבורית בהתנדבות. התקופה בארץ. ב 23 באוגוסט 1946 הגעתי באוניה לחיפה בנמל חיכתה לי אחותי הבכורה אסתר שיינדל אשר עלתה לארץ ישראל ב 1931 וגרה עם משפחתה בתל אביב. גרתי אצלם כשנה. (אז לא היו מרכזי קליטה.). מ- 1947 במשך שנה וחצי עבדתי ככימאי במעבדה לבדיקות מזון ב תל אביב וכמהנדס מזון בבית חרושת לשמנים "דשן" בנחלת יצחק. התקופה בשירות המדינה. ממאי 1949 בתקופת "הצנע" עבדתי בתפקיד בכיר –טכנולוג ראשי במשרד המסחר והתעשייה. ב1956 נשלחתי על ידי הממשלה להשתלמות בארצות הברית בנושא פיקוח על המזון . לאחר שנות עבודה רבות ככימאי מזון במשרד האספקה והקיצוב, משרד התעשייה והמסחר, משרד הבריאות, וכנציג הממשלה במכון התקנים ויו"ר ועדת התקינה למזון אני נמנה עם מניחי היסוד של התקינה וחקיקת המשנה של חוקי המזון בארץ ואכיפתם הלכה למעשה. ב 1983 פרשתי לגמלאות בתפקיד מנהל שירות המזון במשרד הבריאות וקבלתי תעודת הוקרה עבור עבודתי הממושכת.לאחר הפרישה ותקופת הצינון המשכתי בעבודתי המקצועית עד שנת 2007 כיועץ בטכנולוגיה של המזון וכיועץ לתזונה בין היתר כנציג של ארגונים בארץ במכון התקנים, חברות ייצור בארצות הברית ואירופה המייצאות לישראל ויבואני מזון בארץ. במקביל לעבודתי הקדשתי ומקדיש מזמני בהתנדבות בעבודה ציבורית:מרצה בבתי ספר ובמחנות צבא להעמקת תודעת השואה והגבורה,מרצה בעצרות זיכרון ביום השואה והגבורה. בשנת 1997 הבאתי את דבר ניצולי השואה בעצרת הממלכתית בירושלים ב"יד ושם" בירושלים . נמניתי עם מייסדי ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות , מזכיר כללי של הארגון וחבר ההנהלה כל השנים, חבר ההנהלה של ארגון יוצאי וילנה והסביבה וחבר ההנהלה של ארגון יוצאי עיר הולדתי דוד- הורודוק . ב 2004 פרסמתי חוברת על חשבוני ( 170 עמודים ) על עבודתי בארץ . "הפיקוח על המזון בישראל 1946-1983 ". באותה תקופה לא השתמשו במחשבים במשרדי הממשלה.החוברת מסתמכת על הידע האישי שלי ,על הארכיון הפרטי שלי ועל דיווחים ופרסומים שלי על הנושא בעבר. את החוברות חילקתי ללשכות של משרד הבריאות ולמפעלי מזון. ב-2005 פרסמתי אוטוביוגרפיה בשם "המלחמה על החיים".מרבית הפרקים מתייחסים לתקופת השואה והלחימה. בשנים האחרונות כתבתי כמה עשרות מאמרים במיוחד על אירועים שקרו בעבר ובמיוחד על ההתנגדות בגטו והלחימה בפרטיזנים . המאמרים פורסמו בעיתונות הכתובה והדיגיטאלית. מטרת המאמרים היא לממש את "לזכור ולא לשכוח" ,"לא עוד" ונגד מכחישי השואה.** *הבת הבכורה עידית רופאת שיניים .הבת תמר – פרופסור לאפידמיולוגיה, מנהלת האגף למחלות ממושכות במשרד הבריאות. הנכדים בעלי תואר שני מהמוסדות בארץ , ממשיכים באוניברסיטאות – רפואה, משפטים , ביו רפואה.  קבלתי תעודות ועיטורים מטעם "ההגנה", ומשרד הביטחון על מלחמת העצמאות ומלחמות ישראל, על השתתפותי בהתנגדות לנאצים ,בלחימה נגד גרמניה הנאצית בפרטיזנים מטעם מדינת ישראל, ברית המועצות,רוסיה, ביילורוסיה, פולניה, וליטא.

**1. אישור של מטה הבריגאדה על שם וורושילוב מ 21 ביול י 1944 כי מורבצ'יק ליטמן לחם כפרטיזן בגדוד Pobieda"לניצחון"

2. תעודת השחרור מגדוד הפרטיזנים ב 1944. תרגום מרוסית של תעודת השחרור של הפרטיזן ליטמן מור מגדוד הפרטיזנים.

*** 3. תעודה. מאת ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים.על קבלת פרס עבור הספר שלי " המלחמה על החיים"

4. תעודת הוקרה למתנדבים מצטיינים מטעם.המשרד לאזרחים ותיקים.

5. תעודת הוקרה מטעם מכון התקנים הישראלי עם פרישתי מפעילות בוועדות התקינה ותרומתי לקידום התקינה בתחום המזון.

***תרגום מרוסית של תעודת השחרור של הפרטיזן ליטמן מור מגדוד הפרטיזנים.

גיליון אישי. מורבצ'יק ליטמן בן יהודה נולד ב- 22.3.1917 בדוד גורודוק במחוז פינסק. בלתי מפלגתי, בן של שכיר, בעל השכלה גבוהה מהאוניברסיטה על שם סטפן באטורי בווילנה הפקולטה לכימיה, טוראי, לא שרת בצבא, ולא נלחם בחזית, בספטמבר 1943 ברח ממחנה ריכוז בווילנה (הכוונה לגטו וילנה).

נתקבל לשורות הפרטיזנים באוקטובר 1943. מה- 9 באוקטובר ועד ל- 12 בדצמבר שרת בקבוצה מיוחדת בפיקודו של הצייר הפרטיזן אלכסנדר בוגן, ומה- 12 בדצמבר ועד ה- 15 באפריל 1944, בגדוד על שם סובורוב בבריגאדה על שם וורושילוב, בפיקודו של גנרל מרקוב. מה-15 בדצמבר ועד ה- 12 באוגוסט 1944 שרת בגדוד "פובידה" (ניצחון) באזור נארוץ וסביר מחוז ווילייקה. שוחרר ב- 12 באוגוסט 1944. מצב משפחתי.-רווק. הכתובת : וילנה, רח' פורטובה 5..על החתום: ליטמן מורבצ'יק .12 באוגוסט 1944.

סעיף 15. הערכת המפקדים: החבר מורבצ'יק ליטמן נמצא בגדוד "פובידה" בבריגאדה על שם וורושילוב הוא לוחם ממושמע ומבצע את כל המשימות המוטלות עליו. השתתף בקרבות באזור קריביצי ונארוץ פעל באזור פוסטב מחוז ווילייקה –ביאלורס. השתתף בקרבות של מסילות הרכבת(הכוונה להתקפות על הרכבות ופיצוץ פסי הרכבת) בשל מבחינה פוליטית. יציב מבחינה מוסרית.

חתומים: מפקד האוטריאד- הגדוד. לוטוננט בכיר -אבלושקו קומיסר הגדוד חתימה- לא קריאה. מאשר את החתימות – עוזר מפקד הבריגאדה לוטוננט חתימה –לא קריאה.

יום ויטנברג- מלחמת אחים בגטו וילנה

ב- 24 ביוני 1941 בבוקר כבשו הגרמנים את וילנה. ב- 6 בספטמבר הובלו יהודי וילנה (ואני בתוכם) לגטו שהוקם במרכז העיר .עד להקמת הגטו נרצחו בדם קר על ידי הנאצים ועוזריהם הליטאים כ 40000 מיהודי וילנה והפליטים שהגיעו אליה בשנים 1939-1941. בגטו הוקמה מחתרת המורכבת ממפלגות הנוער הציוניות:"השומר הצעיר", “הנוער הציוני" ,”ביתר" הקומוניסטים וה"בונד" בשם פ.פ.או. (ארגון הפרטיזנים המאוחד) מטרת המחתרת הייתה להתנגד בכוח לשלטון הנאצי ועוזריהם הליטאים אם וכאשר הנאצים יחליטו לחסל את הגטו. בראש המחתרת עמד הקומוניסט היהודי יצחק וויטנברג, אשר במקביל לתפקידו בגטו פעל גם במסגרת המפלגה הקומוניסטית הבלתי חוקית בעיר וילנה. הוא אף נפגש עם קבוצה של חמישה צנחנים סובייטים שהוצנחו בסביבת וילנה. הקבוצה נתנה בשם המפלגה הקומוניסטית גושפנקה רשמית להכיר ב פ.פ.או.בגטו כפרטיזנים לוחמים נגד הנאצים. ארבעה מהצנחנים נהרגו רק ויטולד סינקייביץ (מארגיס) נשאר בחיים, התחבא פרק זמן אצל אמו עד שחידש את הקשר עם הפרטיזנים. ביוני 1943 אסר הגסטפו פעיל קומוניסט ממוצא פולני - קוזלובסקי- ובחקירתו מסר את שמו של וויטנברג כחבר פעיל של המפלגה.בעקבות זאת הגיע קייטל הממונה על נושא היהודים בגסטאפו ב-8 ביולי לגטו ודרש משלטונות הגטו להסגיר את וויטנברג. מטה פ.פ.או. שהיה מורכב מנציגי כל המפלגות בארגון ראה בדרישת הגסטאפו אות לחיסול הגטו והתנגד להסגיר את ראש המחתרת. ב- 15 ביולי בערב הוזמן המטה לפגישה עם ראש המשטרה גנס (לימים ראש היודנראט- מועצת יהודי הגטו) וסגנו דסלר ( מטעם המטה השתתפו: יצחק וויטנברג, אבא קובנר, חיינה בורובסקי ואבראשא חבויניק). וויטנברג הזהיר את גנס שהמחתרת מתנגדת להסגיר את וויטנברג. פתאום נכנסו שני שוטרים ליטאים מזוינים, שאלו מי הוא וויטנברג, דסלר הצביע על וויטנברג. השוטרים אסרו אותו .כבלו את ידיו באזיקים,הובילו אותו לשער הראשי של הגטו על מנת להסגיר אותו לגסטפו. המחתרת הייתה מוכנה לאירוע, וגייסה במקביל קבוצה של פעילים. יולק חרמץ הראה לי לאחרונה מכתב מאת שמולקה קפלינסקי מה-28 ביולי 1996 מופנה אליו ומבקש לציין שבראש הפעילים היו יולק חרמץ, יאשקע ראף, ושמולקע קפלינסקי. הפעילים התנפלו על השוטרים אשר ירו באוויר. אחד מהקבוצה, יאנעק שטול חתך את האזיקים, וויטנברג שוחרר משוביו. ליהודי הגטו נודע שקיימת מחתרת והיא שחררה את וויטנברג. למחרת, לפי הכרזתו הפומבית של גנס, הציג הגסטפו אולטימאטום להסגיר מיד את וויטנברג ולא יחוסל הגטו. הוא גם נאם בפני יהודי הגטו ושכנע כמעט את כולם שהגטו עלול להתחסל בגלל איש אחד. המחתרת הכריזה השכם בבוקר על גיוס כללי. אני שהשתייכתי למחתרת מראשית הקמתה קבלתי אקדח, ונצטוויתי על ידי איש הקשר של המטה להתמקם בעמדת תצפית ברחוב רודניצקה כ- 200 מטר מהשער הראשי ולירות בשוטרים, גם אם אלה יהיו שוטרים יהודים, שיובילו את וויטנברג אל מחוץ לגטו. אני שהיתי בעמדה כל היום. אני מביא את כל שהתרחש במשך היום הטרגי מפי חברי ניסן רזניק חבר מטה הפ.פ.או. וכפי שפורסם בספרו "ניצנים באפר", וכן מפי שותפי לחדר בגטו אלכסנדר (סיניה) רינדז'ונסקי כפי שפורסם בספרו "חורבן וילנה", ומפי ידידי יולק חרמץ אתו נפגשתי לאחרונה להתעדכן במספר נושאים. יולק היה חבר המחתרת ושרת במשטרה היהודית בהתאם להוראותיה. ראשי היודנרט ובראשם גנס וסגנו דסלר קוממו את יהודי הגטו ובמיוחד את הגברתנים (די שטארקע -סבלים שפירקו טובין לצבא ונהנו מתנאים משופרים) נגד המחתרת, שהכריזה שהיא מתנגדת להסגיר את וויטנברג. הם טענו שבגלל איש אחד, אשר פעל כפי שפעל, ולא במסגרת תפקידו בגטו יחסלו הגרמנים את הגטו וישמידו את כל היהודים שנותרו. הגברתנים תקפו בכוח את אנשי המחתרת ששמרו על מקום המחבוא של וויטנברג. הלכו מכות. שני הצדדים זרקו אבנים אחד על השני. גולדשטיין איש פ.פ.או. קבל מכות בגרזן בראש ושכב פצוע על הכביש ,יולק חרמץ במדי שוטר ראה אותו מדמם וניסה להקים אותו. המטה עמד בלחץ אדיר של גנס, ושל אנשי הציבור ויהודי הגטו. קשה לשפוט אם הגרמנים היו מחסלים את הגטו. היום אנו יודעים שלוח הזמנים של "הפתרון הסופי" נקבע בדרגים הגבוהים של הגסטפו בהתחשב במצב בחזית, אבל אז ההערכה הייתה שונה. למחתרת היה נשק אבל היא לא הפעילה אותו נגד היהודים. היא הייתה מפעילה אותו אם המשטרה הייתה מסגירה את וויטנברג. כך אני סבור לאור הפקודה שקבלתי אותו בוקר. רעיון המרד שטיפחנו במשך שנה וחצי, התפוצץ כבועת סבון. התקווה שהייתה שבבוא הזמן תעמוד המחתרת בראש המאבק המזוין נגד הגרמנים כחלוץ לפני המחנה ואליה יצטרפו יהודי הגטו נמוגה. קרה ההפך.עמדנו בפני מלחמת אחים פשוטו כמשמעו. מטה המחתרת, דן במשך היום בנושא והחליט להשאיר את ההחלטה בידי וויטנברג. סוניה מדייסקר פעילה של המפלגה הקומוניסטית אשר ישבה בכלא הפולני שמונה שנים בעוון פעילות קומוניסטית שכנעה אותו להסגיר את עצמו לגסטפו. וויטנברג התחבא תחילה לבוש שמלה של אישה הגיע כנראה למסקנה כי המרד המתוכנן נגד הגרמנים לא יתקיים, הוא התנגד למלחמת האחים.

ב- 16 ליולי לפנות ערב הסגיר וויטנברג את עצמו באמצעות המשטרה היהודית לגסטפו. למחרת בבוקר ראה חיים מרום חבר פ.פ.או. שעבד בעבודות כפייה במשרדי הגסטפו את הגרמנים מוציאים את גופתו של וויטנברג מחדר המעצר באלונקה(זאת אישר לי חיים בפגישה אישית בספטמבר השנה). מאחר וויטנכרג היה כבר מת בחדר המעצר סביר להניח שהגרסה שהתהלכה בגטו אותו זמן שהוא התאבד על ידי כמוסת ציאנקלי לפני שנחקר היא נכונה. אשתו של ויטנברג שרדה, היגרה לדרום אמריקה והיו שמועות שהיא האשימה את מטה המחתרת בהוצאתו להורג. 

מאז עברו 66 שנים.יום וויטנברג נכרת עמוק בזיכרוני .עמדנו על סף מלחמת אחים. היא נמנעה על פי החלטת המטה וחברי פ.פ.או.- אנשים צעירים יחסית בשנות העשרים לחייהם ללא ניסיון צבאי, פוליטי וציבורי. חברים רבים מהמחתרת וגם אני התאכזבנו.מהמהלך הדרמאטי של יום ויטנברג .פ.פ.או. דגל בהתנגדות לגרמנים מתוך הנחה שבשעת המבחן יצטרפו למאבק כל יהודי הגטו אולם בסוף האירוע עמדנו בפני מלחמת אחים.

במחצית השנייה של 1943 התעוררה תסיסה בגטאות ליטא, החזית התקרבה, בסביבת יערות נרוץ והעירות ווילייקה, מולודצנו ארגן הבריגאדיר מארקוב את הבריגאדה על שם וורושילוב. אותנו חברי פ.פ.או. חייבה השבועה שעזיבת הגטו נחשבת כבגידה, אולם לאור המצב החליט המטה להעביר את עמדות הלחימה מהגטו ליערות ולשורות הפרטיזנים. ב-24 ביולי יצאה - ברחה קבוצה של 21 לוחמים בראשותו של גלזמן מהגטו, אליה הצטרפו עוד 14 אנשים בנובווילייקה, בכיוון יערות נארוץ. אני החלטתי לעזוב את הגטו בהקדם האפשרי ועל כך במאמר ניפרד.

ובשולי הדברים:לימים התעניינתי מה דין ההלכה בעניין הסגרת יהודי לאויב. (משום מה לא נשמעה דעתם של רבנים בגטו בעניין הסגרת וויטנברג. במשך הזמן נרצחו רובם ככולם.) ובכן לפי ההלכה אם האויב מבקש להסגיר יהודי מסוים (ad personam) מותר להסגיר אותו, אבל אם ישנה דרישה להסגיר סתם יהודי כאחד מהציבור, אין להסגירו. האירוע ביום ויטנברג נשאר בזיכרוני.ממבט אחורה אני חושב שהאירוע הזה היה אחד הקשים ביותר שעברתי בזמן השואה.

כשיצחק רבין המנוח נרצח, עברתי טראומה. האירוע הטרגי הזכיר לי את יום וויטנברג והרגשתי צורך לבטא זאת במספר מילים בספר התנחומים. הזכרתי את יום וויטנברג והתרעתי בפני מלחמת אחים, אשר חלילה עלולה לגרום לחורבן בית שלישי. סיניה בספרו "חורבן וילנה" מספר שבפגישתו במוסקבה עם הסופר הנודע היהודי הסובייטי אליה ארנבורג ב-1944 הוא ספר לו על יום וויטנברג וארנבורג אמר לו שהנושא ראוי לדרמה. ואכן יהושע סובול כתב שני מחזות על האירוע בגטו וילנה. בסוף שנות הארבעים בקשו הקומוניסטים היהודים בווילנה לקרוא רחוב בעיר על שם וויטנברג. השלטון הסובייטי שאל בציניות: האם ישנה הוכחה שוויטנברג חוסל על ידי הגסטפו? אולי הוא ברח לפלסטינה? וצחוק הגורל. ידיד שלי, חבר הרוטרי, אמר לי שברוטרי בתל אביב נמצא בן דוד של וויטנברג מווילנה. רציתי להיפגש אתו אבל הוא סרב. ב-1989 השתתפתי עם אשתי ובתי במשלחת של ארגון הפרטיזנים לברית המועצות לפגישות עם הווטרנים הסוביטיים במלחמת העולם השנייה. בווילנה לנתי בביתם של שמולקה קפלינסקי וכיינה בורובסקי. ניסינו לדובב את שמולקה ובמיוחד את כיינה על החלטתו של וויטנברג, אבל לא הצלחנו. כיינה בעקביות סירבה לדבר על כך. כדאי לציין : כיינה הייתה חברה במפלגה הקומוניסטית. נושא וויטנברג היה מבחינה פוליטית של המפלגה פרובלמאטי. אולי כדאי פה לציין: הרמן קרוק איש ציבור מוורשה כתב בגטו יומן, והמשיך לכתוב אותו גם במחנה ריכוז של הנאצים באסטוניה עד היום שהמחנה חוסל על ידי הגרמנים הנסוגים מפני האופנסיבה של הצבא האדום. את היומן החביאו באדמה והוא הובא לאחר המלחמה לווילנה לידי הפרטיזנים היהודים הקומוניסטים שחזרו מהיער לווילנה. מסתבר שביומן חסרו הדפים על יום ויטנברג ומותו של ויטנברג. כזכור התחילה אז המלחמה הקרה, חיסול הסופרים היהודים, והמבין יבין והמשכיל ידום.

כיצד ומתי הצטרפתי למחתרת פ.פ.או. בגטו וילנה

(מתוך עדותי בגבעת חביבה ב 31.12.2010 לציון כרוז המרד "אל נלך כצאן לטבח") האירוע התקיים בליל הסילבסטר ב -31 בדצמבר 1941 בגטו וילנה בהנחה שהגרמנים והליטאים יהיו שיכורים אותו לילה "במטבח" הציבורי ברחוב סטרשונה מרוחק ממרכז הגטו". המטבח שמש ביום כבית תמחוי והסועדים היו מקבלים בצלחת קצת מרק. (כאיש תזונה אני קובע שהוא היה מתחת לתקן ) מטבע הדברים היו שם פגישות והתנהלו שיחות בין חברי התנועות הציוניות בעיקר "הנוער הציוני" ,השומר הצעיר", ו"החלוץ". אני הייתי אורח קבוע במטבח, וכחבר מילדותי ב"שומר הלאומי" "והנוער הציוני" הייתי מתעדכן אצל ניסן רזניק מראשי "הנוער הציוני" שבהנהגתו פעל המטבח, על המתרחש בגטו ובעולם. במטבח במסתור היה רדיו בלתי לגלי וזה היה הקשר היחידי עם העולם הקרוב והרחוק. בגטו אחרי השעה שבע-שמונה בערב היה עוצר עד למחרת בבוקר. התכנסות של חמישה-שישה אנשים בלבד הייתה מעוררת סימן שאלה. ההתכנסות של מספר רב של אנשים הייתה בלתי חוקית גם כלפי היודנרט. באותו ערב התכנסו כ-150 בני נוער תברי התנועות החלוציות "השומר הצעיר","הנוער הציוני","עקיבא", "דרור", "החלוץ הצעיר". לא היו הזמנות בכתב, אלא החברים מסרו את ההודעה על האירוע מפה לאוזן. ההתכנסות באותו לילה הייתה במחתרת אולם לא הייתה עדיין מחתרת רשמית. עם זאת, התנועות הציוניות היו כבר במחתרת בליטא ובמיוחד בווילנה. כבר ב 1940 כאשר ברית המועצות פלשה לליטא לפי ההסכם ריבנטרופ –מולוטוב. הרוסים הוציאו את כל התנועות הציוניות מחוץ לחוק. כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ב- 22 ביוני 1941, התנועות הציוניות המשיכו להתקיים במחתרת.

פה כדאי לציין שכאשר פרצה ב-1 בספטמבר 1939 מלחמת העולם השנייה, מיטב הנוער הציוני והמפלגות הציוניות ברחו מפולין המערבית והמזרחית בשלטון הסובייטים לווילנה שסופחה תחילה לליטא ובהמשך לברית המועצות ולכיבוש גרמניה הנאצית. אני עזבתי את הבית באוקטובר 1939 ועקרתי לווילנה במטרה לעלות לארץ ישראל. הייתה לי ויזה של הקונסול סוגיהרה מיפן שבעזרתה קיוויתי לעלות לארץ. אבל ב-1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות וב- 6 בספטמבר 1941 נכלאנו בגטו.

היה לי קשר עם אנשי "הנוער הציוני" בראשותו של ניסן רזניק וגם אני השתתפתי בליל הסילבסטר כאשר הוקרא הכרוז. שקט מוחלט השתרר באולם, כשאבא קובנר הקריא את הכרוז הקרוי "לא נלך כצאן לטבח". לא היו כיסאות, היו ספסלים. אני עמדתי על אחד הספסלים האחוריים. כולי קשב לדברי הכרוז שהוקרא ביידיש ( לפי עדויות אחרות טוסיה אלטמן חברת "השומר הצעיר "הקריאה אותו גם בעברית. לדעתי זה לא נכון. אבא קובנר ידע עברית ולא היה זקוק למתרגם. גם "בלהבות באפר" נאמר שהכרוז הוקרא ביידיש, מה גם שרוב הנוכחים לא שלטו בעברית). תמצית הכרוז היא שכל אלה "שנחטפו "על ידי המשטרה הליטאית לפני שהובלנו לגטו, וכל אלה שהובלו לפונאר דרך בית הסוהר לוקישקי או לפונאר ישירות - נורו. אבא קובנר קרא בקול "פונאר זה מוות. ולכן הדרך היחידה זה התגוננות". (מצורף הכרוז בעברית וביידיש) יידיש זו שפת האם שלי. כל מילה ששמעתי נקלטה בזיכרוני. בעדותי אמרתי שהייתה "קואורדינציה" (תיאום Coordination) התנועות הציוניות ולכן, כשהתאספנו "במטבח", זה לא היה דבר יש מאין. קובנר הקריא את הכרוז כאיש הקואורדינציה. זה הייחוד של וילנה - הייתה מחתרת אחת מאוחדת. אני הייתי מראשוני המחתרת, אבל לא מבכירי המחתרת. קיבלתי את העדכונים מחברים בכירים יותר שהכרתי אישית, ובהם מרדכי טננבוים, אדק בורקאס, סלומון אנטין ועוד. היה ויכוח בתוך הקואורדינציה, אם לעבור מערבה לביאליסטוק, לוורשה, שם לא ירו ביהודים. לפני שנכנסתי לגטו שמעתי מגוי אחד: "אתה יודע, כל לילה יורים ביהודים". חשבתי לתומי "איך אפשר להאמין בזה?... כשבאנו לגטו, אנו אנשי המחתרת כאילו, ידענו שיורים. ידענו שפונאר זה מוות, אבל זה לא נכנס לתודעה שלנו קודם. באותו לילה, אותו ערב של הקראת הכרוז, זה נכנס לתודעה שלנו. פונאר זה מוות, זה מה שנחרת בתודעה שלי ושל כל אלה שהיו שם. היה שקט, לא היה ויכוח. יצאנו מהמטבח אחרת משנכנסנו אליו. מה הייתה התמצית של הכרוז? התגוננות, ובמקום למות בפונאר - למות בגטו. למה להתאמץ וללכת עד פונאר? בגטו יותר קל למות. ואם כבר למות בגטו, למה לא להתגונן?".

פ.פ.או.

ב-21 בינואר 1942 התכנסו ראשי המפלגות: יוסף גלזמן- נציג בית"ר, רב סרן מן הרביזיוניסטים, אבא קובנר נציג "השומר הצעיר ",חינה בורובסקי ויצחק ויטנברג נציגי הקומוניסטים, ניסן רזניק נציג "הנוער הציוני",(לאחר זמן קצר הצטרף לארגון גם אברהם חבוינק נציג "הבונד"). בחדרו של יוסף גלזמן ראש בית"ר של ליטא וסגן מפקד המשטרה בגטו וילנה והחליטו להקים ארגון אשר מטרתו להתנגד לנאצים בשם פ.פ.או. (ביידיש: פאראייניגטע פארטיזאנער אורגאניזציה) להקים ארגון לוחם מזוין שיפעל במחתרת בגטו וילנה בארגון זה ייכללו כל ההסתדרויות המיוצגות בישיבה תוך שאיפה לאחד את כל הכוחות המאורגנים בגטו. עיקר מטרתו של הארגון הוא- הכנת התנגדות מזוינת המונית נוכח כל ניסיון של חיסול הגטו. ההתגוננות הוא מעשה לאומי: היאבקותו של העם על כבודו. ביצוע סאבוטאזה, מעשי חבלה בעורפו של האויב ומצטרף בפועל לשורות הפרטיזנים הלוחמים בעורף ומסייע בידי הצבא האדום במלחמה נגד הפולש הנאצי. הארגון יחדיר את רעיון ההתגוננות לשאר הגטאות ויקשור קשרים עם כוחות לוחמים מחוץ לגטו. פעולתו של הארגון תרוכז על ידי מפקדה שבראשה יעמוד המפקד הראשי של הארגון.המפקדה כוללת 3 חברים:נבחרו: איציק ויטנברג, יוסף גלזמן, אבא קובנר ולמפקד הראשי –איציק ויטנברג.

הקרב על יד דולהינוב ( ביאלורוס)

ב-11 בספטמבר 1943 בלילה כשבועיים לפני חיסול גטו וילנה יצאנו- ברחנו בחשאי מהגטו קבוצה של 25 בחורים ובחורות חברי המחתרת פ.פ.או. לאזור אגם נארוץ' על יד ווילייקה בהדרכתו של הצייר הנודע אלכסנדר בוגן. השתייכתי לבריגדה על שם וורושילוב. מפקד הבריגדה היה מרקוב. אזור הפעולה שלנו היה ווילייקה, מולודצ'נו, מיידייל, לינטופ. בדצמבר 1943 הועברתי מהגדוד על שם סובורוב אל גדוד חדש שנקרא "פובידה" (לניצחון) גם הוא במסגרת הבריגדה של מרקוב. הגדוד היה מורכב רובו מאוקראינים ששיתפו פעולה קודם עם הגרמנים ולאחר מפלת סטלינגרד ערקו לפרטיזנים, משבויי מלחמה שמצאו מקלט בכפרים בסביבה, ומספר קטן של צעירים-גויים שגייסנו לשורות הפרטיזנים. אני הייתי היהודי היחידי בפלוגה. בפלוגה אחרת היה זוג יהודי בעל ואישה (לימים פגשתי אותם בארץ). חבריי לנשק טענו בפניי שהפוליטרוק [=קצין חינוך מטעם המפלגה הקומוניסטית] של הפלוגה הוא יהודי שלא מגלה כי הוא יהודי. הטענות היו מופנות אליי. ולמה? הם טענו שהפוליטרוק דומה ליהודי ומתחזה ואילו אני שאינו דומה ליהודי (הייתי בלונדיני גברתן) מצהיר בגלוי שאני יהודי ושם אבי יהודה (ברוסית מקובל להזדהות בשם הפרטי ובשם של אבא). הגדוד שלנו פעל ממערב לפסי הרכבת ווילייקה-מולודצ'נו שנסעה מדרום לצפון ובחזרה. עיקר פעולותינו היו חבלה בפסי הרכבת ובדרכי האספקה של הגרמנים לחזית, עריכת מארבים (זאסאדעס) ליחידות האספקה של הצבא הגרמני וכן בהרחבת השטח שבשליטת הבריגדה גם בשעות היום - מעין חיל מצב. בשטח פעלו קבוצות מיוחדות שהוצנחו מאחורי קווי האויב. קבוצת יהודים שלא נתקבלו על ידי מרקוב לגדודים הקרביים, בנתה שדה תעופה קטן על יד כפר לוז', שם הצניחו בלילות נשק לבריגדה. החזית הייתה אותו זמן על יד וויטבסק והפרטיזנים הסבו לגרמנים אבדות כבדות בנפש ובמיוחד שיבשו את דרכי התחבורה ואספקת הנשק לחזית. במארס 1944 ערכו הגרמנים בלוקדה שנייה. מערבה מוויטבסק באזור שהיו ריכוזים גדולים של פרטיזנים. בבלוקדה כיתרו הגרמנים את הפרטיזנים והסבו לפרטיזנים אבדות קשות. הגרמנים רצו לנקות את השטח מפרטיזנים שבו אמורים להתחולל הקרבות עם האופנסיבה הצפויה של הצבא האדום במאי 1944. באפריל 1944 השתקע הגדוד שלנו בכפר קטן לאדי מערבה מפסי הרכבת, משם היינו יוצאים בלילות לפעולות חבלה. והנה לפי זיכרוני באחד מימי ראשון אחר הצהריים אנו רוקדים עם בנות הכפר לצלילי האקורדיון, היה שמח. ולפתע פקודה: זזים! ניקיתי את הרובה ארזתי "הכל מה שלא היה לי" ותוך שעה הגדוד מוכן לדרך. מזג האוויר קשה, גשם לאחר חורף מעורב בפתיתי שלג ובוץ. השלג נמס מתחת למגפיים ואנו בתנועה רגלית כל הלילה. נצטווינו לעבור את פסי הרכבת מזרחה לאזור שהגרמנים "ניקו" אותו מפרטיזנים. הוטל עלינו "לזנב" ולערוך מארבים לגרמנים בשטח שהם חשבוהו כ"נקי". הרבה כפרים היו שרופים. בבתים המעטים נשארו רק הזקנים. הצעירים הוגלו לגרמניה לעבודה. אוכל לא היה. ממערב לפסי רכבת לא סבלנו רעב אבל פה בקושי מצאנו תפוח אדמה. לצערנו, השטח שהתחלנו בו לפעול היה דליל ביערות. מרגע שחצינו את פסי הרכבת היינו חשופים. לאחר מספר מארבים ידעו כבר הגרמנים ועוזריהם שאנו נמצאים בשטח מצומצם. במשך שבועות אחדים, לילה לילה התקפנו את הגרמנים ולהוכיח "נוכחות". הלילות התקצרו, האזור דליל ביערות ומחסה אין. באחד הימים עם הנץ השחר נשכבנו בפאתי חורשה, במארב לגרמנים שהיו אמורים, על פי המודיעין שלנו, להגיע מקורניץ. בשעה 5-6 בבוקר אכן התקרבה שיירה של המשטרה המקומית הבילורוסית. לאחר קרב יריות קצר נסוגנו לחורשה. לגרמנים כנראה נודע על היותנו באותו מקום והם נמנעו להתקדם בכביש, שלחו יחידת שוטרים וכך לחשוף אותנו. עצם העובדה שהגדוד שלנו התגלה לאור היום לא בישר טובות. למחרת בלילה ניסינו לעבור את פסי הרכבת חזרה מערבה ולהצטרף לבריגדה שלנו והנה רכבת משוריינת לפנינו. הרכבת המשוריינת הייתה כל בוקר מפטרלת לאורך פסי הרכבת ומסלקת את המוקשים שהפרטיזנים היו מטמינים בשעות הלילה. חזרנו על עקבותינו והתמקמנו במספר בתים מבודדים והנה הגרמנים והמשטרה המקומית של דולהינוב התקיפו אותנו במפתיע במטר יריות כשהם יורים מהחורשה ואנחנו חשופים בבתים. השעה בין הערביים. אותה שעה אני זוכר ניקיתי את הרובה. מפקד הגדוד, רב סרן בצבא האדום, הצליח לפזר את הלוחמים לעמדות תוך מאמץ להגיע לחורשה. לא יכולנו לסגת, כי מאחורינו היה נהר. אחד שנסוג בכיוון לנהר נורה. פרטיזן אחד גבה קומה גברתן שם את מכונת הירייה שהייתה בידיו על הכתף של חברו וירה בעמידה לעבר הגרמנים. התפתח קרב יריות, אך הצלחנו לחדור לחורשה. לא ידוע לנו כמה אבדות היו לגרמנים ולמשטרה. העיקר היה שהם נסוגו ובמשך הלילה הצלחנו להתאחד עם הלוחמים אשר בשעת הקרב התפלגנו לשתי קבוצות. גם לנו היו אבדות. שבעה פצועים ומספר נעדרים וביניהם נושא מכונת הירייה. סוף מאי. הלילה קצר. כולנו רטובים בדרך עברנו נחל קטן. המים הגיעו עד לצוואר. היה עלינו להגיע לפסי הרכבת לעבור אותם ואת הסוללה בטרם יאיר השחר. אלתרנו אלונקות מגזעי עצים וחגורות ונשאנו את הפצועים על כתפינו. עדיין אני זוכר את המאמץ הפיסי שנדרשתי לשאת את האלונקה המאולתרת ובמיוחד את כאב הכתפיים מגזעי העצים. אולם יותר מהכאב הפיסי נחרתה בזיכרוני הרגשת הקיפוח. חבריי לנשק התחלפו בנשיאת האלונקות ואילו אני עשיתי זאת כמעט ברציפות. כל הדרך רטנו האוקראינים: “אף יהודי לא נפגע". ואני הרי הייתי היהודי היחידי בפלוגה. צחוק הגורל. אחד הפצועים שנשאתי על כתפיי היה בחור מקומי שגייסנו לפרטיזנים.לפני הקרב, כאשר היו שמועות על התקפה של המשטרה הוא ניגש אליי ואמר: ”הכל בגללך, הגרמנים מחפשים אותך". באותו רגע חשבתי שמבחינתו זה הגיוני. הרי הוא יכול היה לשבת בבית הגרמנים מחפשים את כל היהודים שבסביבתו ורוצחים אותם. הגענו סוף סוף לפסי הרכבת. השטח שלפנינו עד לסוללה,כ-50 מטר היה מגולח מעצים וצמחיה. האור הפציע. מולנו שוב הרכבת המשוריינת. ניתנה פקודה לעבור את פסי הרכבת עם הפצועים על גבינו. מהרכבת התחילו לירות עלינו במכונות ירייה. תחילה זחלנו עד לסוללה שגובהה כמטר וחצי. בצד השני הפלנו את עצמנו והתחלנו לרוץ לעבר כפר שנימצא בקרבת מקום. הרכבת התחילה להפגיז אותנו, הכדורים שרקו והפגזים עברו אותנו מעל לראשנו והתפוצצו לפנינו. למזלנו בקטע הזה לא היו לנו אבידות. רטובים וסחוטים, רועדים מקור, הגענו לכפר וכמובן שמירה במשמרת הראשונה מי אם לא אני. אחרי שעתיים של שמירה עליתי על התנור החם שבמטבח שבבית שהתמקמתי, התייבשתי, התאוששתי, ונרדמתי. ועוד על הקרב הזה: כאשר ניסינו במהלך קרב היריות לחדור אל היער מהבתים נצמדתי למפקד הכיתה שלי - רוסי כדי שלא יהיה לו פתחון פה על צורת הלחימה שלי. בערבים בשעת מנוחה היו הלוחמים מספרים שהיהודים אינם יודעים להילחם וכי מגיע להם רובה עם קנה עגול בכדי שיוכלו להסתתר מאחורי קיר מגן ולא להיחשף ליריות ישירות. כאשר הגענו לפאתי היער-מרחק של כ-20 מטר הוא פקד עליי לא לירות כי הגרמנים ירו במכונות ירייה בכיוון שלנו אש תופת. הכדורים פגעו בעצים ובעלים. הם שרקו על יד האוזניים שלנו פשוטו כמשמעו. אפסו הסיכויים לחדור ליער. גם לא היה לי כוח לזחול. חשבתי שזה הסוף. ואז עברה המחשבה במוחי. באותו שבריר של שנייה נזכרתי בשתי אחיותיי שעלו לארץ לפני המלחמה. הרי מי שהוא חייב להישאר בחיים ולספר מה עבר עלינו ועל משפחותינו. פתאום תפס אותי שקט. הנה כך גומרים... נזכרתי בשיר שהיינו שרים בפרטיזנים על הפרטיזן שנפל בפאתי היער ואף אחד לא יידע את שמו ואיפה הקבר שלו (לימים תורגם השיר ל "בערבות הנגב"). ואני לא אבוא לקבר ישראל. עזרתי כוח ובכוחות האחרונים, זחלתי והתקדמתי לתוך היער. לפי שעה ניצלתי.