אדמירל בן (בנימין) מוריל (Moreel) וה -SeaBees (דבורות הים)
אל"מ (מיל) ד"ר בני מיכלסון
אדמירל בן מוריל הקים את חיל ההנדסה-בינוי של צי ארה"ב. עמד בראש מינהל המספנות של הצי ופיקד על חיל ההנדסה-בינוי בתקופה המאתגרת ביותר בתולדות הצי – מלחמת העולם השנייה. ביוזמתו האישית הוקם כוח בינוי יעיל ביותר שכונה "דבורות הים" ואשר השאיר את חותמו בכל זירות הלחימה של מלחמת העולם השנייה וקיים עד ימינו.
בן נולד בסולט-לייק-סיטי, יוטה בשנת 1892. בנם של מהגרים יהודים מבוהמיה (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית), שמואל (אדולף) וסופיה מוריל. כשהיה בן שנתיים עברה משפחתו לניו יורק וארבע שנים אחר כך התיישבה לתמיד בסט. לואיס שבמדינת מיסורי. האב, שמואל עבד במגוון עיסוקים בהם עבודות חד-יומיות, סגן שריף וסוחר עורות. אמו התפרנסה כתופרת ומעצבת שמלות.
תכונותיו של בן התגלו כבר בגיל צעיר. לאחר שש שנות לימוד בביה"ס היסודי התחיל כבר לעבוד במפעל לייצור נעליים בשכר של 3$ לשבוע ועל מנת לשפר את הכנסתו הוסיף לכך חלוקת עתונים בסופי שבוע בשעות השחר המוקדמות. אמו, שאהבה לקרוא עודדה את בן ואחותו להרבות בקריאת ספרים ככל האפשר.
בן למד בביה"ס התיכון המרכזי של סט. לואיס כאשר בשנתיים הראשונות למד חמישה מקצועות ובשנתיים הנוספות ששה. אולם לא הסתפק בכך והוסיף לימודי ערב במקצועות האלגברה והלטינית. בגיל 16 סיים בן את לימודיו בתיכון כמצטיין המחזור וזכה במילגת לימודים ארבע-שנתית באוניברסיטת וושינגטון בסט. לואיס. באוניברסיטה, בנוסף להיותו סטודנט מצטיין עסק רבות בספורט והיה גם קפטיין נבחרות כדור הרגל והריצה. תכונותיו החברתיות תרמו לבחירתו כחבר כבוד בשתי אחוות נחשבות של האוניברסיטה. בן סיים את לימודיו בשנת 1913 והוסמך כמהנדס בעל תואר ראשון בהנדסה אזרחית. לאחר סיום לימודיו עבד ארבע שנים בעיריית סט. לואיס בתכנון מערכת הביוב העירונית.
בשנת 1917 התמודד בן למשרה בחיל ההנדסה-בינוי של צי ארה"ב ובחודש יוני זמן קצר לאחר כניסתה של ארה"ב למלחמת העולם הראשונה התקבל בן מוריל לשורות הצי בדרגת סגן-משנה, נשלח לקורס ראשוני בן ארבעה חודשים באקדמיה של הצי והחל את שירותו כעוזר קצין הנדסה-בינוי של מספנת ניו יורק.
בחודש אוקטובר 1917 קודם בן לדרגה זמנית של סגן ומונה למטה שייטת האיים האזוריים של צי ארה"ב ונוסף על תפקידו כיהן כקצין הנדסה-בינוי של בסיס צי ארה"ב בנמל פונטה דלגדה באיים האזוריים. בתפקיד זה שרת עד חודש מאי 1919. בעת שירותו באיים האזוריים עשה רושם רב על תת-מזכיר הצי פרנקלין דלאנו רוזוולט (לימים נשיא ארה"ב במלחמת העולם השנייה) שביקר במקום והביע הערכה רבה לעמדות תותחי החופים שתכנן ובנה בן מוריל.
לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, מחודש יוני 1919 ועד ספטמבר 1920 שרת בן כמהנדס אזרחי במועצת המנהלים של המפעל לייצור משחתות בקווינסי, מסצ'וסטס.
תפקידו הבא של בן מוריל הציב אותו מחוץ לגבולות ארה"ב בעמדה בה נזקק לכישוריו הדיפלומטיים לא פחות מאשר לאלו הטכניים, כסגן ומנהל התפעול של המהנדס הראשי במשרד לעבודות הציבוריות ברפובליקה של האיטי.
לאחר תקופת אנרכיה שהסתיימה ברציחתו של נשיא המדינה וילברון סם בידי המון סוער שעשה בו לינץ' בשנת 1915 פלש צי ארה"ב למדינה באמצעות חיל הנחתים שירד מאוניית המערכה "וושינגטון". ארה"ב כבשה את האיטי ובמשך 19 שנים שלטה במדינה באמצעות ממשל צבאי. בתקופה זו ניהלו קציני ארה"ב את משרדי הממשלה במדינה. תפקידם היה לבנות תשתיות יעילות שישרתו את האוכלוסייה המקומית גם לאחר שארה"ב תעזוב. בשנים הראשונות לממשל האמריקאי שרת בן מוריל כסגנו של המהנדס הראשי במשרד לעבודות ציבוריות שאחראי היה על בניית מבנים רבים, סלילת כבישים, הנחת מערכות מים, חשמל וביוב ושאר התשתיות החיוניות לניהול המדינה וקיום ממשל יעיל בתחומה. במשך ארבע השנים בהם שרת בן בהאיטי למד צרפתית על בוריה, מה שסייע לו בהמשך הקריירה הצבאית שלו. על שירותיו הבלתי רגילים בהאיטי הוענק לבן מוריל עיטור מקומי כ"מפקד במסדר הכבוד (Honneur et Merite)" של האיטי ושני עיטורים נוספים.
בשנים 1924 – 1926 שרת בן כקצין בינוי של מספנת הצי בנורפוק, וירג'יניה. בתפקידו זה, בשנת 1925 הוענקה לו דרגת לוטננט-קומנדר (רס"ן). בעת הזו עמד בן מוריל לפרוש משירותו הצבאי וכבר הכין מכתב התפטרות. התגלה כי הוא סובל מסכרת ולחץ דם גבוה ולכן העריך כי לא יוכל להמשיך בשירותו. אולם בשנת 1926, לאחר טיפול מתאים מצבו הרפואי התייצב ובן גנז את מכתב התפטרותו.
בשנת 1926 מונה בן מוריל להיות עוזרו הראשי של רמ"ח תכנון במפקדת מספנות הצי בוושינגטון הבירה. במהלך תפקידו זה (ובזמנו החופשי) חיבר בן ספר יסוד לתקנון עבודות בטון ומלט (הספר פורסם בשנת 1929), ספר זה הפך למקור בסיסי-ראשוני לכל מגזר הנדסת הבניין בארה"ב ואף בחו"ל.
בשנת 1930 מונה בן לקצין בינוי של מספנת הצי הגדולה ביותר בחוף המערבי של ארה"ב, פאג'ט סאונד במדינת וושינגטון. בסמוך, בעיר סיאטל היה מקום מושבו של הפיקוד ה- 13 של הצי ובן מוריל כיהן במקביל גם כקצין בינוי פיקודי. בתקופה זו ניהל בן פרויקט חירום להרחבת בסיס הפיקוד בתוצאות יוצאות דופן ועל כך זכה לכתב הערכה וציון מיוחד ממפקדת הצי.
בחודש יוני 1932 נבחר בן לצאת לקורס מיוחד של בינוי צבאי בצרפת על מנת ללמוד שיטות אירופאיות ולראות כייצד ניתן לשלבן בתורות הבינוי של ארה"ב. הייתה זו זכות מיוחדת לקצין הנדסה-בינוי זוטר של הצי להשלח לקורס יוקרתי מעבר לים, כמובן ששליטתו בשפה הצרפתית, אותה למד בעת שירותו בהאיטי, הייתה גורם משמעותי בהחלטה על שליחותו.
בשנת 1933, עם שובו מצרפת לאחר סיום הקורס, חזר בן לתפקידו במחלקת התכנון של מספנות הצי בוושינגטון, הפעם בתפקיד מיוחד להקמת מבדוק צף למחקר ופיתוח ספינות עבור הצי. בתקופה זו אף כתב חיבור נוסף בו הכליל את השיטות שלמד בפריס עם התפיסה האמריקאית ובכך שיפר באופן משמעותי את שיטות הבינוי בארה"ב. על חיבור זה הוענק לבן מוריל עיטור וואסון (Wason Medal ) ע"י "מכון הבטון האמריקאי" (American Concrete Institute) עיטור המוענק על חיבורים יוצאי דופן. בשנת 1935 מונה בן לראש פרויקט הבנייה, תיקונים ואיחסון של צוללות ארה"ב במטה מספנות הצי. באותה שנה קודם לדרגת סא"ל (קומנדר). בחודש אוגוסט 1937 מונה בן לקצין בינוי ראשי של הפיקוד ה- 14 של הצי בפרל-הארבור אשר בהוואי, בנוסף על תפקידו כקצין בינוי ראשי של המספנות במקום.
שנת 1937 הייתה שנת מפנה בחייו של בן. בשנה זו סיים מפקד מינהל מספנות צי ארה"ב את תפקידו ופרש לגמלאות. רבים בארה"ב בכלל ובצי בפרט העריכו שארה"ב עלולה למצוא עצמה בקרוב מעורבת במלחמה לאחר שניתחו את המצב באירופה ובמזרח הרחוק. נראה היה שיש חשיבות עליונה למינוי אדם צעיר, נמרץ ואנרגטי לעמוד בראש המספנות. שניים ממפקדי המספנות בעבר פנו ישירות לנשיא ארה"ב (המשמש גם כמפקד העליון של הכוחות המזויינים) והמליצו בפניו למנות את בן מוריל לתפקיד. לאחר שיקולים מעמיקים ובחינת היבטים כוללים של התפקיד הוחלט למנות את בן מוריל.
בחודש דצמבר 1937 חודשים ספורים לאחר שהחל את תפקידו בהוואי, מונה בן מוריל רשמית למפקד מינהל המספנות של צי ארה"ב וקודם לדרגה זמנית של תת-אדמירל (מקביל לדרגת מייג'ר גנרל בצבא - 2 כוכבים). בגיל 45 היה בן לאחד הקצינים הצעירים ביותר שענד דרגה זו. הוא נבחר על פני 7 סא"לים וותיקים ממנו, 7 אל"מים ותת-אדמירל אחד. רק בשנת 1941 קודם בן מוריל לדרגת קבע של אל"ם (קפטיין בצי) אולם מעולם לא ענד דרגה זו כי עדיין נשא דרגה זמנית של תת-אדמירל.
המעשה הראשון של בן לאחר מינויו לתפקיד חשוב זה היה לסייר בכל הבסיסים, הנמלים, המעגנים והמספנות של צי ארה"ב לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי והשקט ולבצע סקירת מצב. הממצאים שנגלו בפניו היו רחוקים מלהשביע רצון, בעיקר בזירת האוקיינוס השקט, בה נדרשה הרחבה משמעותית של מתקנים, במיוחד בסיסי הצי הקדומניים בפרל הארבור ובאיים מידווי וווייק. שיקוליו העיקריים של בן היו כי יש לאפשר יכולות תיקון וטיפול בספינות המלחמה של הצי קרוב ככל האפשר לזירת המבצעים החזויה לכן פעל נמרצות לבניית 3 מבדוקי ענק יבשים, שניים בפרל הארבור ושלישי הושט מניו אורלינס. מבדוקים אלו הוכחו כחיוניים ביותר לאחר התקיפה היפנית בחודש דצמבר 1941.
אחד ההישגים המשמעותיים של בן היה ביצוע התוכנית הגדולה והשאפתנית ביותר בעולם של הרחבה, הגדלה ובינוי יבשתי של מתקני ותשתיות החוף של צי ארה"ב. תר"ש (תכנית רב-שנתית) חמש שנתי אותו תכנן וניהל בן והצריך השקעה של 10 בליון דולר, פי 15 יותר מערכם של כל המתקנים ותשתיות הצי שקיימים היו עד אז. עד לסיומה של מלחמת העולם השנייה כללה רשת עצומה זו של מתקנים ותשתיות 900 בסיסי-צי בהם 300 קדומניים בזירות הלחימה, מקצתם בגודל של עיר בינונית. בניית בסיסים אלו נעשתה כתכנית מלווה להתקדמות כוחות צי ארה"ב בזירות הלחימה השונות תוך תמיכה צמודה במבצעיו – במיוחד בזירת האוקיינוס השקט. לדרבון פיקודיו ומתן השראה תבע בן את האימרה: "עבודה קשה היא הדרך הנבחרת להצלחה, ואין לכך תחליף".
ככל שהתקדרו שמי המלחמה גם עבור ארה"ב, אחד מתרחישי הייחוס הסבירים ביותר כלל מלחמה עם יפן באוקיינוס השקט, בתוך כך לחימה באיים מרוחקים ומבודדים אשר הוו קושי מיוחד עבור קבלנים אזרחיים. באותה עת עבודות הבינוי של צי ארה"ב בוצעו ע"י קבלנים אזרחיים שנבחרו במכרז או בתחרות והעסיקו פועלי בניין אזרחיים. צפוי היה כי בעתות מלחמה, פועלי בניין שיועסקו במרחבים הקדמיים של זירות הלחימה ייחשפו לסכנות רבות ויהיו נתונים לחסדי האויב, גם האזרחים וגם מיזמי הבנייה בהם הועסקו. אפילו יאומנו כראוי ויחומשו, יתקשו להגן על עצמם ועל הפרויקטים בהם עבדו. יתרה מכך, באם יפלו בשבי, בהיותם אזרחים, יירו כמחבלים ולא יזכו ליחס של שבויי מלחמה. לפיכך היה צריך להקצות יחידות צבא קרביות להגנתם, יחידות ולוחמים שנחוצים היו למשימות לחימה. ברור היה שיש צורך בגורם בינוי של הצי, אשר בדומה לגורם הבינוי בחיל ההנדסה של הצבא יוכל להגן על מה שנבנה (או בתהליך בנייה) בעת הצורך.
היה זה אחד מלקחי מלחמת העולם הראשונה ובשנות ה- 30 הנושא הוכנס לתוכניות ההתעצמות של הצי, אולם עד פרוץ מלחמת העולם השנייה לא נעשה דבר בנדון.
ברבעון האחרון של שנת 1941, ערב פרוץ המלחמה הוקמו יחידות מסוג חדש בצי ארה"ב. לא היו אלו יחידות בינוי, אולם הצרכים הגואים של הצי במרחבי הגלובוס הביאו להקמת פלוגות מפקדה-בינוי במסגרת מנהל מספנות הצי בפיקודו של בן, תפקידן היה להנחות את הקבלנים האזרחיים במייזמי הבנייה השונים והמגוונים ולפקח על עבודתם. כל פלוגה כזו אמורה הייתה לכלול על פי התקן 2 קצינים ו- 99 בד"א. פלוגות אלו נועדו לטפל בהיבטים המנהלתיים של העבודות ולפקח על ביצוען אולם הן בעצמן לא עסקו בעבודות הבינוי. אגף כוח האדם של הצי אישר הקמת יחידות אלו ב- 31 באוקטובר 1941 וב- 1 בדצמבר החל בגיוס אנשים אליהן ותחילת אימונם הבסיסי בבסיס ניופורט שברוד איילנד.
באותה עת בה אושרה הקמתן של פלוגות המפקדה-בינוי, הוארך תפקידו של בן מוריל כראש מינהל מספנות הצי ב- 4 שנים נוספות. 6 ימים אחר כך תקפו היפנים את פרל הארבור וארה"ב נסחפה אל תוך מלחמת העולם השנייה. ב- 16 בדצמבר אישר מטה הצי הקמת 4 פלוגות מפקדה-בינוי נוספות, אולם תקיפת פרל הארבור "הפכה את הקערה על פיה" ותוכנית פלוגות המפקדה-בינוי נגנזה. גורלם המר של כמה עשרות עובדי בניין אזרחיים באי וויק, אשר נכבש ע"י היפנים ב- 23 בדצמבר, המחיש את העלול להתרחש לאזרחים שיימצאו באזורי לחימה. אירוע זה היה מהגורמים הישירם להקמת חיל ההנדסה-בינוי של הצי.
ב- 28 בדצמבר 1941, 5 ימים לאחר נפילת האי וויק, ביקש בן אישור להקים יחידות הנדסה-בינוי במסגרת צי ארה"ב. ב- 5 בינואר 1942, אישר לו אגף כוח האדם של הצי לגייס עובדי בניין מקצועיים/מנוסים בשוק האזרחי ולארגנם באגד הנדסה-בינוי בן 3 גדודים. אולם אישור מטה הצי נבדל בהיבט מרכזי אחד מבקשתו/דרישתו של בן: מפקדי היחידות ימונו מקרב קציני הצי הסדירים אשר יהיו אחראיים על המנהיגות המבצעית, המשמעת וחוק השיפוט הצבאי. תחת פיקודם ימונה קצין הנדסה שיהיה אחראי על העבודות עצמן. באותה התקופה לא נהוג היה למנות קציני מטה מקצועיים כמפקדי יחידות. בן הבין מייד שפיקוד כפול זה לא יעבוד ופנה ישירות לשר הצי פרנק נוקס וביקש לאשר לקציני ההנדסה לפקד על יחידותיהם. ב- 19 במרץ אישר השר את בקשתו של בן בשינוי קטן, שקציני ההנדסה – מפקדי יחידות הבינוי לא יקראו מפקד היחידה אלא "קצין ממונה" על היחידה. הישג זה של בן, לאפשר לקצין הנדסה לפקד על יחידת בינוי נחשב לאחד ההישגים המשמעותיים של בן מוריל. חסך סירבול רב ופתח לעימותים בכוח שעלולים היו לפגוע ביעילות העבודות. ב- 5 במרץ 1942 חיל ההנדסה-בינוי של הצי קם והיה וקיבל את השם: "דבורות הים" ה SeeBees. בשל הישג זה נחשב אדמירל בן מוריל ל"אבי דבורות הים" – וזכה לכינוי "KingBee" – "מלך הדבורים".
חיילי פלוגות המפקדה-בינוי שכבר החלו אימוניהם מוזגו עם מגוייסים חדשים והפכו החל מה- 21 בינואר 1942 ל"גדוד ההנדסה-בינוי הראשון" של צי ארה"ב והגדוד נשלח מיידית לאי בורה-בורה במרכז האוקיינוס השקט לעבודות בינוי קריטיות שנחוצות היו שם. גדוד בינוי כזה היה מצוייד ובעל יכולת לספק את צרכיו בעצמו. יכולותיו כללו: בניית שדות תעופה, סלילת דרכים וכבישים, בניית גשרים ובניינים באזורי לחימה קדומניים תוך התקנה, הפעלה ואחזקת מתקני תשתית מגוונים. המגוייסים נבחרו מתוך אלו שצברו ניסיון וידע בפרוייקטים משמעותיים בשוק האזרחי כמו סכרים, כבישים בין-מדינתיים, גורדי השחקים בניו יורק, מכרות ומנהרות הרכבת התחתית, ומספנות שהתמחו בבניית אוניות גדולות. הגיל הממוצע של עובדים מיומנים אלו שגוייסו לשירות הצי היה 37.
חיל "דבורות הים" גדל והתפתח במהלך המלחמה באופן מעורר השתאות. בשנת 1940 היו בצי ארה"ב 267 קציני בינוי בלבד, בשנת 1945 גדל מספר זה ל- 10,186 קצינים. 350 יחידות "דבורות הים" הוקמו במהלך מלחמת העולם השנייה. עובדי הבניין שגוייסו – חויילו תוך מתן אימונים ומשמעת צבאית ואף עברו אימון בהפעלת כלי נשק. בשל נסיונם באזרחות וגילם הגבוה יחסית, משכורתם הצבאית הייתה מהגבוהות בשורות הכוחות המזויינים. הם הפכו לגורם חיוני באסטרטגיית "דילוג האיים" שננקטה ע"י צי ארה"ב באוקיינוס השקט.
חיל "דבורות הים" כלל 151 גדודי בינוי של הצי ועוד 39 גדודי הנדסה מיוחדים בהם 5 גדודי גישור שבנו את חלקות מצופי הגישור בעצמם. יחידות החיל כללו 161 סדנאות החל מפנצ'ריות ועד למנופי ענק. כמו כן 136 גדודי אחזקה. בסה"כ שירתו בחיל זה במהלך המלחמה 258,000 קצינים וחיילים, 80% מהם בזירת האוקיינוס השקט.
אחד הפרויקטים הראויים ביותר לציון של החיל במהלך המלחמה אשר ממחיש את מנהיגותו ויכולות הניהול של בן נחשף באי טיניאן (Tinian). אי זה המהווה חלק מאיי מריאנה עמד במרכז אחת המערכות הקשות והעקובות מדם באוקיינוס השקט. מיקומו האסטרטגי שהבטיח את צירי התנועה בים ושליטה באמצעות בסיסי אוויר על רצועת ההגנה החיצונית של יפן במרכז האוקיינוס השקט ובטווח המפציצים האמריקאיים ארוכי הטווח מאיי הבית של יפן הוביל את הצבא הקיסרי היפני לרכז למערכה זו את עיקר כוחותיו בים באוויר וביבשה. צי ארה"ב ריכז אף הוא מאמץ עיקרי לכיבוש ארכיפלג איי מריאנה ומאותן סיבות. המשך ההתקדמות לעבר יפן מותנית הייתה בכיבוש איים אלו. תכנון כיבוש איי מריאנה כלל הקמת בסיסי אוויר מרכזיים באיים סאיפן וטיניאן ואילו באי גואם, בנוסף לבסיס האווירי, הוחלט לבנות נמל גדול שיהיה הבסיס העיקרי של צי ארה"ב ממערב לפרל הארבור.
הנחיתות באי סאיפן החלו בבוקר ה- 5 ביוני 1944 ע"י דיביזיות הנחתים (המרינס) ה- 2 וה- 4. כל אחת מדיביזיות אלו כללה גדוד בינוי, ה- 121 עם ה- 4 וה- 18 עם ה- 2. במיוחד חשוב היה תפקידו של גד' 121 בשל התוכנית לכיבוש שדה התעופה המרכזי, אסליטו, והשמשתו מהר ככל האפשר עבור מטוסי הצי. ההתנגדות היפנית הקשה הצריכה הטלתה לקרב גם של דיביזיית החי"ר 27 של הצבא שהתלווה אליה גדוד בינוי של הצבא.
האמריקאים העריכו שיצליחו לכבוש את האי תוך שבוע עד עשרה ימים, אולם נחישותם ומיומנותם של הלוחמים היפנים גרמו לכך שהקרבות נמשכו למעלה מחודש ימים. רק ב- 19 ביוני, שבועיים לאחר תחילת המערכה, הצליחו כוחות הנחתים לכבוש את שדה התעופה וגד' הבינוי נכנס מייד לפעולה. 10 ימים אחר כך השדה כבר היה מבצעי וב- 9 ביולי הסתיים כיבוש סאיפן. כיבוש אי זה (בגודל רמת הגולן) מידי היפנים עלה לארה"ב ב- 26,000 אבדות, מהם 5,000 הרוגים.
התוכנית המקורית הציבה את הנחיתה באי הסמוך טיניאן כמה ימים לאחר הנחיתה בסאיפן. אולם הלחימה היפנית הנחושה בסאיפן ובסופה התאבדות מפקדי הצבא והצי היפנים גרמה לדחיית המבצעים בשני האיים הסמוכים טיניאן וגואם בלמעלה מחודש על מנת להביא תגבורות הכרחיות מהוואי. במקביל התקיים קרב נושאות המטוסים הגדול ביותר בהיסטוריה – קרב ים הפיליפינים - בקרבת איי מריאנה שלאחריו חדל כוח הנושאות היפני להוות גורם משמעותי. אולם מאמץ אדירים זה של צי ארה"ב בכיבוש סאיפן ובהשמדת מרבית הצי היפני, השאיר את רישומו על המשך המבצעים.
רק ב- 21 ביולי 1944 החלה הנחיתה באי גואם ו- 4 ימים אחר כך באי טיניאן. כיבוש טיניאן נעשה בטקטיקה של גישה עקיפה ולכן הקרבות בו היו קלים יחסית. זאת לא מעט בשל תרומתם של גדודי "דבורות הים".
הלקחים שנלמדו בכיבוש סאיפן והאבדות הכבדות הביאו 2 קציני בינוי של הצי להמצאה פשוטה ומחוכמת. האי טיניאן שחופיו הצפוניים נמצאים במרחק 5.5 ק"מ מהאי סאיפן היה מוגן קלות בלבד ע"י היפנים בשל חוף ים צר וצוקי כורכר בגובה של כמעט 3 מ' מעליו. צוקים אלו הוו מכשול טבעי שלא איפשר נחיתה והתקפה מכוון זה. קציני הבינוי הציעו לבנות רמפות גמישות מאדני עץ אשר יורכבו על גגות זחליליות נחיתה אמפיביות של הצי – LVT-2, על גבי מסילות ולגרים. זחליליות אלו ינחתו בחופים המצוקיים, יניחו את הרמפות בין שפת המצוק לחוף ויצרו בכך שיפוע מתאים לעלייה. אז ינועו לאחור תוך השארת הרמפה עליה יעלו זחליליות רבות עם חיילים וציוד. הצעתם התקבלה ובמהירות רבה נבנו רמפות גמישות אלו והורכבו על הזחליליות.
ב- 24 ביולי 1944, 2 דיביזיות הנחתים ה- 2 וה- 4 פתחו במבצע הנחיתה בטיניאן. הדיביזיה ה- 4 ביצעה הטעיה שהביאה את היפנים להעריך כי הנחיתה העיקרית תהיה מול המעגן והעיר המרכזית שלהם בדרום-מערב האי ואילו המאמץ העיקרי בוצע לבסוף ע"י שתי הדיביזיות מול החופים המצוקיים בצפון שהוערכו ע"י היפנים כבלתי ניתנים לנחיתה. באופן זה נחתו בזמן קצר יחסית מעל 30,000 חיילי מרינס על החופים הצרים והמצוקיים ותקפו את היפנים מהכוון הפחות צפוי. האי נכבש בתוך 7 ימים במחיר של 328 הרוגים ו- 1,571 פצועים, היפנים איבדו 8,010 הרוגים ו- 313 שבויים. הישג זה בא לא במעט בשל ההמצאה הפשוטה של קציני הבינוי.
עתה ניגשו "דבורות הים" לבנות באי טיניאן את בסיסי האוויר הגדולים ביותר בעולם. 15,000 חיילי בינוי של הצי אשר אורגנו ב- 3 חטיבות בינוי, בנו נמל ומגורים ל- 50,000 חיילים באי, ו- 6 מסלולי המראה בני 2,600 מ' כל אחד עבור 1,200 מפציצי B-29 "סופרפורטרס" אמריקאים להפצצות שיטתיות של יפן בטווח כ- 3000 ק"מ מהיעדים. הפצצת הערים הירושימה ונגאסקי בפצצות אטום, בחודש אוגוסט 1945 אשר גרמה לכניעת יפן וחתמה את מלחמת העולם השנייה, התבצעה ממפציצים שהמריאו משדות התעופה של האי טיניאן אשר נבנו ע"י "דבורות הים".במהלך המלחמה כולה סייר בן תכופות, במרחבים הקדומניים של זירות המבצעים הן באוקיינוס האטלנטי והן באוקיינוס השקט במטרה לבחון באופן אישי את ביצועי "דבורות הים". בשנת 1944, לקראת הנחיתה בנורמנדי, סייר בן באיים הבריטיים לפקח באופן אישי על ההכנות לפלישה ליבשת האירופית. בשנת 1945, במערכת אוקינאוואה סייר בן במקום על מנת להעריך את התקדמות עבודות הבינוי באי.
ב- 1 בפברואר 1944 הועלה בן מוריל לדרגת אדמירל-משנה (3 כוכבים). באותה עת היה בן למהנדס האזרחי הראשון שקיבל דרגה זו והקצין הצעיר ביותר בתולדות הצי שענד דרגת Vice Admiral.
בנוסף על תפקידו בניהול כל תחום הבינוי במהלך המלחמה מונה בן, בין השנים 1943-1945 כנציג שר הצי בוועדה להגדלת היקף בינוי מתקני האחסנה וההזרמה של דלק 100 אוקטן שהיה קריטי לפעילות מטוסים ומבצעי אוויר ומורכב במיוחד מסיבות בטיחות והנגשה. בן הוביל מחקר מקיף לגבי הסיבות לעיכובים בבניית המתקנים הדרושים ולאחר מכן פעל ללא לאות להשלמת פרויקט חיוני, רחב היקף זה. בתחילה בחן את הצורך בתיעדוף הנושא על פני פרויקטים ראשיים אחרים ולאחר מכן גייס תעשיינים ידועי שם שגוייסו לצי במהלך המלחמה על מנת לסייע לקבלני הצי בקבלת חומרים וציוד למפעלים השונים ולבסוף לאתר בקרב הכוחות המזויינים בעלי מקצוע ומומחים לנושא שבאזרחות לא היו בנמצא. ההשלמה המוצלחת של פרויקט זה איפשר זמינות רצופה של דלק 100 אוקטן קריטי למבצעי אוויר לכל זירות המלחמה עד לסיומה.
בחודש אוקטובר 1945, זמן קצר לאחר סיום המלחמה, מונה בן מוריל (בנוסף על תפקידו) לממונה על כל מתקני הפקת הנפט (בתי הזיקוק וקווי הצינורות) של ארה"ב. מינוי זה נעשה כצעד חירום במסגרת הלאמה זמנית של מגזר תעשייתי קריטי זה לאחר שעובדי המגזר פתחו בשביתה כללית ושיתקו את הספקת הנפט והדלק במדינה. לאחר משבר במשא ומתן בין האיגודים המקצועיים להנהלות בחודש אוקטובר 1945, פעילות העובדים הוכרה כחבלה ותעשיית הנפט בארה"ב נקלעה למשבר. בן עשה שימוש בצו הנשיאותי המלאים את המגזר והשתלט על 49 בתי זיקוק ו- 4 קווי צינורות נפט. הקים את משרד הצי למתקני נפט ודלק, והחזיר לתפוקה מלאה את כל המתקנים שהשתלט עליהם תוך החזרת האמון הן בקרב העובדים והן בקרב ההנהלות. בן כיהן בתפקיד זה עד לחודש אפריל 1946.
ב- 1 בדצמבר 1946 סיים בן מוריל את הקדנציה השנייה שלו כראש מנהל המספנות. לאחר 8 שנים כראש המנהל, בהן במהלך מלחמת העולם השנייה, המלחמה הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, מונה "מלך הדבורים" לראש מנהל הרכש במשרד המלחמה. בנוסף על תפקידו זה מונה ע"י שר הפנים לראש מנהל המכרות שהולאמו אף הן בצו נשיאותי. בחודש מאי 1946 מונה אף לחבר בועדה העליונה להרחבת תעלת פנמה.
ב- 11 ביוני 1946 קודם אדמירל-משנה בן מוריל והועלה לדרגת אדמירל מלא (4 כוכבים) ובכך היה לאדמירל הראשון בתולדות צי ארה"ב שלא היה בוגר מכללת אנאפוליס לקציני צי וקצין המטה היחידי מאז ומעולם שקיבל דרגת אדמירל. ב- 30 בספטמבר 1946 פרש בן מוריל משירותו בצי ארה"ב.
לאחר פרישתו, כיהן בן כמנכ"ל Turner Construction Company חברת הבנייה הגדולה ביותר בארה"ב ולאחר מכן, מנכ"ל ויו"ר מועצת המנהלים של חברת הפלדה Jones & Laughlin אשר הרחיבה את פעילותה להיקף של מעל 500 מליון $.
לאחר פרישתו התמסר בן להגות פוליטית ופילוסופיה של הדת. היה בין מקימי ועמד בראש התנועה לשימור החוקה (ACA) שהציבה מטרה לחזור ולדבוק ברוח החוקה האמריקאית ועקרונות היסוד שלה. תנועה שמרנית שתמכה במועמדות סנטורים וחברי קונגרס שפעלו ברוח חוקת ארה"ב ורעיונות האבות המייסדים.
בשנת 1975 נבחר בן ע"י אגודת המהנדסים האזרחיים של ארה"ב כאחד מעשרת האישים שתרמו יותר מכל בקידום שיטות בנייה ב- 50 השנים האחרונות. בן היה בעל נוכחות מרשימה, מעל 1.90 מ' ובנוי לטלפיות. בגיל 70 הצליח בכוחותיו הוא לגרש שודדים שפרצו לביתו.
בנוסף לעיטורים שקיבל מהאיטי (ונזכרו לעיל) הוענק לבן עיטור השירות המצויין "...על הישגים יוצאים מגדר הרגיל למען ממשלת ארה"ב בכהנו בתפקיד האחראי כראש מינהל המספנות וראש מערך הבינוי מ- 7 בדצמבר 1941 ועד ל- 31 באוגוסט 1945", כתב העיטור מסכם במלים: "אדמירל מוריל הפגין יצירתיות מרשימה ויכולת אימוץ של המצאות חדשניות" ו"שנסך השראה בפיקודיו ומחויבות לתפקידם בשירות הצי עד כדי מיצוי טוטלי של יכולותיהם כפי שמעולם לא נראו בתולדות הצי והלוחמה בים בכלל". על מאמציו בתחום הספקת הדלק בן 100 אוקטן הוענק לבן עיטור לגיון הכבוד ועל מאמציו בתקופת משבר הנפט הוענק לו כוכב הזהב (שנית עיטור השירות המצויין). בריטניה העניקה לבן את עיטור מפקד במסדר האימפריה הבריטית על תרומתו לבעלות הברית במלחמת העולם.
פעלו של בן מוריל הוערך גם בדרכים רבות ומגוונות נוספות. בשנת 1955 ייצרה עמותת המהנדסים הצבאיים האמריקאית את עיטור בן מוריל. עיטור המוענק לקציני הנדסה בשירות סדיר, מילואים ואזרחים עובדי הצי על הישגים יוצאי דופן – עיטור זה הפך ליוקרתי ביותר. בשנת 1968 נקרא אגף חדש במוזיאון "דבורות הים" על שם בן מוריל וכך גם ספריית ביה"ס לקציני בינוי של הצי – בה מופקדים גם כתביו וזכרונותיו. בשנת 1980 נחנכה אנדרטה עם דמותו של אדמירל בן מוריל באקדמיה לקציני צי באנאפוליס.
מקורות
- The US Navy Seabee Museum.
- Admiral Ben Moreell, CEC, U.S. Navy (Retired), The SeaBees in World War II, March 1962, US Naval Institute Proceedings Vol. 88/3/709.
- United States. 1947. Building the Navy's bases in World War II; history of the Bureau of Yards and Docks and the Civil Engineer Corps, 1940-1946. Washington: U.S. Govt. Print. Off.
- J. David Rogers, NAVY SEABEE OPERATIONS PACIFIC THEATER DURING WORLD WAR II, Missouri University of Science & Technology.