החי"ל (החטיבה היהודית הלוחמת) – הבריגדה היהודית
הבריגדה הוקמה בסתיו 1944 והייתה ליחידה היהודית הגדולה ביותר, שהוקמה בצבא הבריטי. חטיבה שזכתה לסמל, לדגל לאומי-יהודי, ולהלחם באויב הנאצי, בראשות מפקד יהודי קנדי - הבריגדיר לוי (ארנסט פרנק) בנג'מין ומפקדים ארצישראלים.
החטיבה הורכבה מגדודי הרג'מינט הארץ-ישראלי, יחידות סיוע ועזר בשל הרגישות הפוליטית הגבוהה שהייתה כרוכה בה, הקמתה והפעלתה, תואמה ברמת הממשלה והמטה הכללי בלונדון.
אימון ההקמה של החטיבה התקיים בבורג אל-ערב, ממערב לאלכסנדריה. שם רוכזו שלושת הגדודים (ראה פרוט בהמשך) והוחל בהקמת היחידות החטיבתיות. בתחילת נובמבר 1944 נחתה באיטליה ורוכזה לאימוני חורף בפיוג'י, שמדרום לרומא, עד סוף פברואר 1945.
בתחילת מרס 1945 הוכנסה החטיבה לחזית, בגזרת אלפונסינה שבצפון איטליה. לראשונה במלחמה זו, נלחמו יהודים בגרמנים, במסגרת יחידה יהודית ותחת דגל יהודי. יכולתה המבצעית, רמתם המקצועית של מפקדיה והתלהבות חייליה – הביאו להצבתה מערבית יותר, באזור בריזיגלה-פאנצה, בגזרה הררית וקשה יותר.
הבריגדה היהודית בלחימה עם המחנה השמיני
לאחר שליטתה במרחב, שבין עמדותיה הקדמיות לנהר הסניו, השתתפה בצליחת הנהר צפונה, ביסוס ראש הגשר, כיבוש יעדים והתקדמות בעקבות הצנחנים הגרמניים הנסוגים, תוך כדי קרבות היתקלות נגד המשמר העורפי הגרמני. פעולתה כחלק מהמתקפה של בעלות הברית בצפון איטליה, הסתיימה ב-14 באפריל 1945 וזכתה להצלחה גדולה. למרות חלקה הצנוע, שררה הערכה ליכולתה הצבאית במפקדות הממונות.
מסע הבריגדה מאיטליה - אוסטריה- גרמניה-הולנד -בלגיה
ביולי 1945 עברה החטיבה לבלגיה, ולאחר-מכן להולנד. אנשיה עסקו באבטחה ובפיקוח על שבויים גרמניים, עד העברת התפקידים לידי הצבא ההולנדי והבלגי. בנוסף ללוחמים מארץ ישראל הצטרפו לסד"כ הבריגדה כ-350 מגויסים יהודים מאנגליה.
אברהם גרוסמן :
ב-1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת הפירוק. בסוף מאי רוכזה הבריגדה בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה, בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
מעבר לתרומתה בשדה הקרב, תיזכר הבריגדה בשתי תרומותיה לעתיד העם היהודי:
האחת – הושטת היד ל"שארית הפליטה" באירופה, מתן השראה להתאוששותה, והכוונתה לארץ-ישראל. החיילים הארצישראליים, הגאים בסמל המגן דוד על שרוולם, נפרסו בקיץ 1945 על פני אירופה כולה. הם פעלו במחנות העקורים, הפעילו את תחנות הבריחה, עוררו ועודדו את אלפי ניצולי השואה, והכווינו את המוני הפליטים, דרך מקום חניית החי"ל, בטרוויזיו שבצפון איטליה, ומשם לעבר הנמלים, שמהם הפליגו בספינות ההעפלה, לארץ-ישראל. היחידות היהודיות סיפקו את התשתית הארגונית והלוגיסטית, למפעל "הבריחה" ו"ההעפלה". אנשי הבריגדה, הם שאפשרו לתנועת "הבריחה" לנוע בין אזורי הכיבוש באוסטריה לאלה שבגרמניה. הם שהובילו את המעפילים לאניות, והם שציידו את האניות במזון, בתרופות, בחגורות-הצלה, בדלק ובכל שאר הפריטים הנחוצים להפלגה.
בפעולתם, ראו הלוחמים, פרי יוזמתם ותושייתם, של קצינים וחיילים יחידים, שליחות לאומית-ממלכתית. עם פרוק הבריגדה ארגנו חייליה את מבצע "כפילים" כאשר חלקם נשארו באירופה כדי לעסוק ב"בריחה" ובמקומם, עלו ארצה בבגדי החיילים ועם תעודותיהם, ניצולי שואה.
והשנייה - תרומתה להתפתחות הצבאית של כוח המגן העברי ולהקמת צה"ל. ידע וניסיון לוחמיה, הוסיף תחומי-פעילות, ידע מקצועי ומחשבה צבאית, בנושאים שלא ניתן לרכוש, בתנאי מחתרת, טרום המדינה.
גדוד 55 - הגדוד הראשון
ב-13 בנובמבר 1942 הוקם גדוד חיל הרגלים הראשון (1 Jewish Btln) של הרג'ימנט הארצישראלי (The Palestine Regiment) מן הפלוגות שהיו מוצבות במרכז הארץ: 14, 16, 18, 2 , 20 .
מפקד הגדוד הראשון היה לוט. קול. דוגאן ((Duggan, אשר הוחלף ע"י מייג'ור פ' פ' א' גראוס.
בפברואר 1944 הועבר הגדוד באופן חפוז, למצרים. החיילים הבינו, בלא שנאמר להם מפורשות, כי הסיבה להעברתם למצרים, היא מדינית ולא צבאית. הבריטים העדיפו להרחיק את הגדוד מארץ ישראל מתוך חרדה לביטחון השוטף בארץ ישראל, במקרה שתוכנית החלוקה תתפרסם. במהלך הנסיעה, הניפו החיילים דגל לאומי באופן הפגנתי. הגדוד רוכז באזור תעלת סואץ ונשאר שם עד להקמת החי"ל, כשהוא ממלא תפקידי שמירה במחנות תל אל-כביר ואחרים. הייתה תקווה בקרב האנשים, כי הגדוד יוצא על מנת להתאמן בצורה מרוכזת, אולם עם בואו של הגדוד לאזור התעלה, שוב הוטלו עליו תפקידי שמירה. המפקדים הבריטים והיהודים דרשו החשת האימונים לקרב. הבריטים לא גילו נכונות להיענות לתביעות. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית דרשה שהחיילים והקצינים בגדוד יגלו איפוק. במאי 1944 ביקר שרתוק בגדוד והתרשם מאווירת ההתפוררות הקיימת בגדוד, בשל ירידת ערכם העצמי. שרתוק פעל בזירה המדינית למען הקמת בריגאדה שתיקח חלק פעיל במלחמה.
ב- 20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של הבריגדה. המעשה המדיני שבהקמת הבריגדה נותר בגדר הישג, אשר עיקר חשיבותו בסמליות שבו. הגדוד הראשון לא עבר אימון בהיקף גדודי לפני הקמת הבריגדה. לאחר שהבריטים החליטו להקים את החי"ל, הם היו מעונינים שהיא תספיק ליטול חלק בלחימה, ולכן הם זרזו את מערכת ההדרכה וההכשרה של הגדוד. באוקטובר 1944 עת כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים, הוזרמו לגדוד כוחות הדרכה מבחוץ, וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד כגדוד הקו הראשון, אורגן מחדש, הוקמה פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה והוזרמו להם אמצעי לחימה, שעד כה לא ניתנו להם.
בנובמבר 1944 עבר הגדוד, במסגרת הבריגדה, לפיוג'י באיטליה, שם נכנס למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל עוצבתי. המוטיווציה והמורל בגדוד עלתה.
בתחילת מארס 1945 נע הגדוד במסגרת הבריגדה צפונה, לגזרת אלפונסינה. כניסתו לחזית נערכה חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה באירופה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בנאצים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. לאנשי הגדוד, הייתה הכניסה לקו החזית, נקודת סיום של תהליך ממושך, שעיקרו, מאבק על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם. הגדוד נכנס לחזית, שהייתה יציבה מזה חודשים, מאז נבלמה מתקפת הקיץ של בעלות הברית מדרום למישורי לומבראדיה.
ב- 5 במארס 1945 יצא הגדוד לגזרת הקו שלו מצפון לכפר מצאנו. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני שניצב ממול, הוסיף להלחם בעקשנות. הגרמנים היו מחופרים בעמדותיהם ואש ארטילריה בריטית צמצמה את פעילות החוץ שלהם. שטח ההפקר בין הכוחות היה ממוקש. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, אש מרגמות וארטילריה. עם הכניסה לקו נקבע סבב לפיו נועד כל גדוד לשהות שנים עשר יום בקו עצמו ולאחריהם שישה ימים כגדוד אחורי בכוננות להתקפות נגד. ב- 17 במארס 1945 הוחלף הגדוד הראשון על ידי הגדוד השני בחזית. גזרת אלפונסינה, הייתה שקטה יחסית מול אויב ברמה ממוצעת, שנועדה להכניס את החי"ל בהדרגה למשימות מבצעיות ולהקנות למפקדיה ולחייליה ניסיון קרבי.
ב- 24 במארס 1945, עברה החטיבה לפיקוד הקורפוס ה-10. הגדוד הראשון עבר מגזרה מישורית ופתוחה, לאזור בעל אופי הררי ומבותר. השטח כולו, היה ממוקש באופן פרוע. בין המערך הבריטי לגרמני, הפריד נהר הסניו שהתפתל בתוך עמק צר. האויב שנגדו ניצב הגדוד, היה דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4, שהורכבה ממתנדבים צעירים, בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. באור היום פעילות הגדוד הייתה בעיקר ארטילרית, ובלילות בוצעו סיורים, שהיו מעורבים לעיתים קרובות בהיתקלויות ובנפגעים. באפריל 1945 ביקרה שחקנית הבימה חנה רובינא בחזית. ביקור נוסף היה של שרתוק.
באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה והמכרעת באיטליה. משימת החי"ל היה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה, כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. הגדוד הראשון נותר מדרום לסניו באגף המזרחי של החי"ל. בליל ה- 11 באפריל 1945, לאחר שבמהלך היום התקדמה החי"ל צפונה אל מעבר לסניו, הוציא הגדוד סיורים אל מצפון לנהר.הסיורים גילו מוקשים ומצבורי תחמושת שהיו מפוזרים בעמדות, שהוכנו על ידי האויב, אולם לא נתקלו בכוחות, אשר ככל הנראה נסוגו בלילה הקודם. ב- 12 באפריל 1945 חצה הגדוד את נהר הסניווהצטרף להתקדמות צפונה, כאשר הוא נע באגף השמאלי של גזרת החי"ל, ממערב לגדוד השני. למחרת ב- 13 באפריל הגיע הגדוד בשעת בוקר מוקדמת למאצולאנו. ב- 14 באפריל 1945 נפגעו לוחמי הגדוד מאש מרגמות גרמניות. ב- 15 באפריל 1945 הוחזר הגדוד לאחור למנוחה אל מדרום לסניו, באזור בריזיגלה, שם פגש את גדודי הרגלים האחרים. לחיילים נמסר כי הם הוצאו מהחזית למנוחה של שתי יממות. לאמיתו של דבר, התארכה המנוחה מעבר למצופה, והחי"ל סיימה בכך את חלקה במתקפה של בעלות הברית. ההרגשה השלטת הייתה, הרגשת תסכול על הקטיעה הפתאומית של ההשתתפות בחזית. יחד עם זאת, התסכול אוזן, במידת מה, על ידי תחושת סיפוק ממה שאכן נעשה, ובמיוחד ההתקדמות מצפון לסניו. אף על פי שהחי"ל כמעט ולא לקחה חלק במתקפה, שררה במפקדות הממונות עליה הערכה ליכולתה הצבאית. החי"ל סיימה את תפקידה בקרבות, שבועיים קודם שנסתיימה המלחמה באיטליה.
שבוע הניצחון, מכניעת הגרמנים באיטליה ב- 2 במאי, ועד לכניעתם הסופית ב- 8 בו, שימש כפתיחה לשלב החדש בחיי הגדוד. בניגוד לחיילי בעלות הברית האחרים, לא היה יום הניצחון, יום חג לחיילים היהודים ולעם היהודי בכללו. במאי 1945 הועבר הגדוד במסגרת הבריגדה לאזור טארביזיו באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה - אוסטריה - יגוסלאביה. הגדוד התמקם במאהל בשטח פתוח. בגדוד שרתו חיילים רבים שמשפחותיהם נספו בשואה. אחרים טעמו בעצמם טעמו של דיכוי נאצי בארצות מוצאם קודם למלחמה או במהלכה. על רקע זה אירעו התפרצויות כלפי גרמנים שנחלשו בהדרגה. בטארביזיו היה המפגש החשוב והמרגש בין אנשי הבריגאדה לניצולי השואה. ביולי 1945 נשלח הגדוד במסגרת הבריגדה לטורניי שבבלגיה. הגדוד הושאר בבלגיה ופוזר במעגנים ובנמלים שונים באזור אנטוורפן לשם שמירה על מחסני האספקה, ומרכזי החלוקה שלידם, התמודדות עם כנופיות גנבים, שהיו מתחברות לצינור הנפט המוליך מנמל אנטוורפן לגרמניה וגונבות ממנו דלק. בתחילת נובמבר עבר הגדוד להולנד והתחלף עם הגדוד השלישי. בפברואר 1946 נערך חילוף חוזר והגדוד שב לבלגיה. התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. החיילים תבעו להשתחרר. הבריטים הגיעו למסקנה דומה משיקולים שלהם, והחלו לתכנן את פירוקן של היחידות העבריות ושחרור חיילהן מהצבא.
ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי הייתה החי"ל כולה מרוכזת בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
גדוד 56 - הגדוד השני
הוקם בסוף ספטמבר 1942 והורכב מהפלוגות העבריות: 12, 8, 6, 4, 10, של הרג'ימנט הארצישראלי (The Palestine Regiment)
פרשת הדגל התפרצה בתקופת החגים. ערב ראש השנה תש"ד פנו מפקדי הפלוגות, שכולם כבר היו יהודים ארצישראלים, לקולונל בסט וביקשו להתיר לגדוד להניף את הדגל הלאומי היהודי במשך החג. בהוראת המפקדה המרחבית הממונה עליו סרב בסט להרשות זאת. אף על פי כן, בבואו לארוחת הערב החגיגית מצא את הבימה בחדר האוכל מקושטת בדגלים עבריים. בסט נמנע מלהורות על הסרתם. למחרת הורה בסט להסיר את הדגלים וביקש לדבר עם החיילים. בהיכנסו לאולם מצא אותו ריק בלא דגלים, בעוד החיילים מרוכזים בחוץ ושרים את 'התקווה' .למחרת הונף הדגל מעל מגורי פלוגה ב'. הוראת המג"ד להסירו, לא בוצעה. בעקבות בעקבות התסיסה ביקש קולונל בסט לשחררו מתפקידו, בנימוק שהגדוד סירב למלא את הוראתו, ובכלל הוא נשלט על ידי הוראות פוליטיות הבאות מארץ ישראל. ההנפה ההפגנתית של הדגל הייתה מלווה חילוקי דעות חריפים בתוך הגדוד. בלחץ הקצינים העבריים נמנעה הנפת הדגל ביום הכיפורים תוך ציפייה לקבל הנחייה מן המחלקה המדינית של הסוכנות בארץ בקשר להנפתו בסוכות. מן הארץ הגיעה הוראה להניף את הדגל בחג הסוכות. קולנול בסט שהשיג מידע על ההנפה המתוכננת, הזהיר את הגדוד מפני התוצאות שתהיינה להפגנה נוספת. למחרת, למרות האזהרות, הונפו דגלים באזורי המגורים של הפלוגות. עקב כך הורה מפקד הנפה להטיל מעצר-מחנה על הגדוד כולו. למחרת נלקחה התחמושת מהחיילים וממחסני הפלוגות. ב-16 באוקטובר 1943 העביר הגדוד את האחריות על עמדות השמירה שלו. למחרת נקרא קולונל בסט לקהיר .
בעקבות התקרית והתייעצויות שהתקיימו במפקדת המזרח התיכון בקהיר בשיתוף המג"ד, שינו הבריטים את יחסם לגדוד. הוחלט לנפק לו נשק בהתאם לתקן המלא שלו. מעצר המחנה הוסר, והעיקר: בוטלו משימות השמירה והגדוד החל באימונים שיכשירוהו למלא תפקידים מבצעיים בעתיד. קציני וחיילי הגדוד החליטו לוותר על הנפת הדגל, אולם המג"ד בסט חש, כי לאחר כל התקריות מוטב שיעמוד על רצונו לסיים את תפקידו. קולונל קיוביט התמנה במקומו. מאבקו של הגדוד בפרשת הדגל הביא לשינוי ייעודו ליעוד מבצעי יותר, ולהכשרתו בהתאם. מסקנתם של הבריטים מאירועי המאבק ביחידות על הדגל והסמל הייתה, שנאמנותן של היחידות העבריות בצבא לסוכנות היהודית גוברת, ואופיין היהודי-לאומי של היחידות וזיקתן לארץ ישראל מתחזקת.
בנובמבר 1943 חדל הגדוד למלא תפקידי שמירה והחל לקלוט נשק מסייע גדודי, רכב והשלמות לתקני הנשק של הפלוגות. המחלקות המקצועיות של הגדוד עברו אימון מקצועי, ונערכו השתלמויות למש"קים בתרגולת הקרב ובהדרכת נשק ושדאות. בסוף החודש נמצא הגדוד כולו באל-אביאר והתאמן במלוא המרץ. ואולם, לאחר חודשיים של התלהבות לאימונים שב המתח והחל לרדת. החיילים הלכו ואיבדו את תקוותם לזכות להגיע לחזית ולהלחם במלחמה. באווירה זו שוב החלה להתפתח בגדוד תסיסה מרדנית. אף-על-פי-כן, בתום תקופת השירות בקירנייקה היתה לגדוד השני מפקדת גדוד מאומנת ומתורגלת, תשתית מוכרת של פק"לים ונהלי קרב גדודיים מוכנים. מרבית מחלקות הפלוגה המסייעת היו מוכנות וכשירות.
במשך כל התקופה הזו המשיך שרת לפעול בזירה המדינית למען הקמת בריגדה שתיקח חלק פעיל במלחמה, וב- 20 בספטמבר 1944 פורסם דבר הקמתה של החי"ל.
באוקטובר כונסו כל הגדודים במחנה בורג' אל ערב במצרים. ריכוז זה של יותר מ- 2500 מתנדבים במקום אחד היה בלא תקדים בתולדות ההתנדבות. שרתוק ביקר אצלם בדרכו חזרה מלונדון לארץ ישראל, וראה שהחיילים מצויים "בהתרוממות רוח". בנובמבר 1944 הפליג הגדוד עם שאר הבריגדה לאיטליה, ויצא לשטח האימונים בפיוג'י שליד רומא. שם נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל העוצבתי שסיים את תהליך הקמתה של החי"ל.
בתחילת מרס 1945, חודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם באירופה, נע הגדוד במסגרת הבריגאדה צפונה לעבר החזית. לאנשי הגדוד הייתה הכניסה לקו החזית נקודת סיום של מאבק ממושך על זכותם להגיע לרגע זה, ולהשתתף כיהודים ארצישראלים בתחילה בהגנה על ארצם, ואחר כך בהשמדת צורר עמם.
הגדוד נכנס לחזית, שהייתה יציבה מזה חודשים, מאז נבלמה מתקפת הקיץ של בעלות הברית מדרום למישורי לומבראדיה. באסטרטגיה של בעלות הברית בשלב זה של המלחמה, נחשבה איטליה לחזית משנית, והמאמץ העיקרי התרכז בחזית המערבית והמזרחית. תפקידה של החזית הדרומית היה לרתק כוחות גרמניים גדולים ככל האפשר, ולמנוע את העברתם למערב אירופה. ב- 4 במרס יצא הגדוד השני דרך ראוונה לכפר וילאנובה, ושם תפס את קטע קו החזית שיועד לו. הגדוד החליף בקו גדוד ולשי. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני שניצב ממול, עדיין לא ראה עצמו מובס, והוסיף להלחם בעקשנות. הגרמנים היו מחופרים בעמדותיהם, אך אש הארטילריה הבריטית צמצמה את פעילות החוץ שלהם.
שטח ההפקר בין הכוחות, שנחצה על-ידי תעלת-מים בשם פוסו וטרו היה ממוקש. עם הכניסה לקו נקבע סבב לפיו נועד כל גדוד לשהות שנים עשר יום בקו עצמו ולאחריהם שישה ימים כגדוד אחורי בכוננות להתקפות נגד. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, מארבים, היתקלויות, טפטופי אש מרגמות והפגזות ארטילריה. ב-7 במרס ספג הגדוד את נפגעיו הראשונים, קצין ושני חיילים שנפצעו בהתפוצצות מוקש ממולכד. הטווחים הגדולים-יחסית בין עמדות הגדוד לעמדות האויב בקטע זה של החזית גרמו לכך שהפעילות העיקרית נעשתה על-ידי הפלוגה המסייעת. ב- 11 במרס הוחלף הגדוד השני בקו החזית על ידי הגדוד השלישי ועבר לשמש גדוד עתודה. בימי המנוחה התאמן הגדוד בשיתוף-פעולה עם שריון, והאימונים סוכמו בתרגילים פלוגתיים בסיוע טנקים. ב- 17 במרס שב הגדוד לחזית והחליף את הגדוד הראשון. בשבוע שלאחר- מכן הוא השתתף, יחד עם הגדוד השלישי, בשני ימי-קרב אינטנסיביים. ביום הראשון 19 במרס, התקדמו שתיים מפלוגות הגדוד עד לתעלת פוסו וטרו ונתקלו באש מרגמות וצלפים של האויב. בשתי הפלוגות היו נפגעים ובמהלך חילוצם נהרג החובש משה זילברברג שקיבל לאחר מותו את המדליה הצבאית על אומץ הלב והמסירות שגילה במהלך החילוץ. מדליה צבאית נוספת על תפקודו בקרב זה קיבל יהודה הררי.
למחרת שבו שתי פלוגות של הגדוד והתקדמו - הפעם בסיוע טנקים וארטילריה - עד התעלה . הן הקימו לידה מוצבים קדמיים ובלילה שלאחר-מכן הדפו את התקפות הנגד של הגרמנים, שהסתערו על המוצבים, הגיעו עד לטווח זריקת רימונים ונהדפו תוך הפעלת משימות אש סכנה של המרגמות והמקלעים של הפלוגה המסייעת.
בעקבות שני ימי הקרב חלו שינויים בפיקוד על הפלוגות, והסמג"ד האנגלי גאש קיבל את הפיקוד על הגדוד במקומו של קולונל קיוביט. כעבור יומיים לכד מחסום של חיילי הגדוד שלושה שבויים גרמנים שנמלטו וניסו לחצות את הקווים. ב- 24 במרס יצאה הבריגדה מגזרת אלפונסינה. הייתה זו תקופה קצרה בגזרה שקטה יחסית מול אויב ברמה ממוצעת, שנועדה להכניס את החי"ל בהדרגה למשימות מבצעיות ולהקנות למפקדיה ולחייליה ניסיון קרבי תוך התקדמות מן הקל אל הכבד. ההתרשמות הכללית מן הבריגאדה הייתה חיובית. ב-25 במרס קיבלה הבריגדה אחריות על קטע חזית חדש, תחת פיקוד ישיר של הקורפוס ה-10, ובשלושת הימים שלאחר-מכן החליפה את בריגדת הגורקה שקדמה לה. דבר הימצאה של החטיבה היהודית הלוחמת בחזית פורסם בהודעה רשמית של מפקדת בעלות הברית באיטליה שצוטטה בעיתונות הארץ והעולם ומפקד החזית, הגנרל האמריקני מרק קלארק, שלח לה ברכה מיוחדת. מבחנה העיקרי של הבריגדה בחזית עדיין עמד לפניה. בניגוד לגזרת אלפונסינה המישורית והפתוחה, היה קטע החזית החדש שאליו נכנסה הבריגדה בעל אופי הררי ומבותר. השטח כולו היה ממוקש באופן פרוע. בין המערך הבריטי לגרמני הפריד נהר הסניו שהתפתל בתוך עמק צר. מול החי"ל ניצבה דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4, שהורכבה ממתנדבים צעירים בעלי מוטיבציה גבוהה וציוד משופר. בגזרה זו החזיקו כל שלושת הגדודים בקטעים של החזית, ולא התקיים ביניהם סבב. באור היום פעילות הגדוד הייתה בעיקר ארטילרית, ובלילות בוצעו סיורים, שהיו מעורבים לעיתים קרובות בהיתקלויות ובנפגעים, ונועדו להבטיח את השליטה בשטח ההפקר ולשלול אותה מן הגרמנים. באפריל 1945 החלו בעלות הברית במתקפה האחרונה וכפי שהתברר המכרעת באיטליה. חלקה של החי"ל במסגרת זו היה צנוע ונמשך זמן קצר. משימתה הייתה לצלוח את הסניו, לבצע התקפה מוגבלת כהסחה למאמץ ההבקעה העיקרי של הפולנים, ולהשתלט בהמשך על הרכסים שמצפון לסניו ממול לגזרתה. תפקיד החצייה וביסוס ראש הגשר מצפון לסניו הוטל על ידי מפקדת החי"ל על הגדוד השני. מתחילת החודש החלו סיורי הגדוד לבדוק את גדות הסניו ולאתר מקומות מתאימים לחצייתו.
המשימה שהוטלה על הגדוד השני במסגרת חלקה של הבריגדה במתקפה היתה לחצות את הסניו, לבסס ראש גשר ולהשתלט מצפון לנהר על קבוצת בתים בשם פנטאגוצי. משימת כיבושם הוטלה על פלוגה ד' של הגדוד בפיקודו של אורי שי (שוגורינסקי). כדי להתכונן למשימתה עברה הפלוגה מעמדותיה במורד הרכס למדרון האחורי. שם הספיקו אנשיה ללמוד היטב מתצפיות ומסיורים את הגזרה שבה עמדו לצלוח. בליל ה- 9 באפריל 1945 יצאה פלוגה ד' לדרכה, צלחה את הנהר, הגיעה לפנטאגוצי, גילתה שאין בו אויב והחלה להתחפר. באותו זמן קידמו פלוגות הגדוד האחרות מחלקות עד לסוללה שעל גדת הנהר, כדי להבטיח את החצייה ואת אגפי הפלוגה החוצה. עד אור הבוקר הוקם סביב קבוצת הבתים מוצב פלוגתי חפור ומסווה, מבלי שהגרמנים ירגישו בתכונה. באותו לילה צלחו גם חיילי הדיביזיה האיטלקית, השכנה לבריגדה ממערב, את הסניו וניסו לכבוש את הכפר קופיאנו. התקפתם בעוצמה של שני גדודים נהדפה והם נסוגו חזרה אל מדרום לסניו. לפיכך נשלחו אל קופיאנו שני סיורים מפלוגה ד', שדיווחו כי לא נתקלו בשום תנועה חשודה או סימנים לנוכחות אויב. בבוקר ה- 11 באפריל כאשר ראה מפקד הקורפוס ה- 10 כי האיטלקים נבלמו ואילו הפולנים - שכניה של החי"ל במזרח – נמצאים כבר במבואות העיירה קסטל בולונזה, הוא הורה למפקד החי"ל להמשיך בהתקדמות צפונה אל מעבר לסניו. עקב כך קיבלה פלוגה ד' בפאטאגוצי פקודה לתקוף מעמדותיה את קופיאנו ולהרחיב את ראש הגשר בעברו הצפוני של הסניו, בעוד יתר פלוגות הגדוד חוצות את הנהר. עד לשעת הצהריים של היום ההוא, השתלטה הפלוגה בלא התנגדות על קופיאנו ועל מספר בתים נוספים. עם יציאתה מעמדותיה המוסוות היא נתגלתה לגרמנים, שהחלו להפגיז אותה במרגמות. ב-12 באפריל התקדם הגדוד השני מראש הגשר לנוכח אש מרגמות ומקלעים של משמר עורפי גרמני, הגיע לכפר טורה והמשיך לעבר הכפר מאצולאנו. לפני הגדוד נע סיור בפיקודו של הקצין מאיר זורע. הסיור הביא מידע חשוב על הערכות האויב בגזרה, אשר סייע גם לפולנים שהתקדמו ממזרח לבריגדה וזכה להכרת תודתם. על תפקודו במהלך ההתקדמות מצפון לסניו קיבל זורע את עיטור הצלב הצבאי. למחרת, ה- 13 באפריל, המשיך הגדוד השני להתקדם במרכז הגזרה צפונה. הוא נכנס לתוך משימות אש מגן של מרגמות וארטילריה גרמנית, אך נחלץ בלא אבדות והצליח לאתר את מקורות האש, שהופגזו לאחר מכן על ידי תותחני החי"ל ושותקו. ב-14 באפריל ניתק האויב מגע בגזרת הגדוד השני, וסיורים שנשלחו למרחק קילומטרים אחדים לפני הגדוד, לא איתרו כל גרמנים. באותו יום רוכז הגדוד והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה. לחיילים נמסר כי הם הוצאו מהחזית למנוחה של שתי יממות. לאמיתו של דבר, התארכה המנוחה מעבר למצופה, והחי"ל סיימה בכך את חלקה במתקפה של בעלות הברית. ההרגשה השלטת היתה תסכול, על הקטיעה הפתאומית של ההשתתפות בחזית. יחד עם זאת, התסכול אוזן על ידי תחושת סיפוק, ממה שאכן נעשה, ובמיוחד מהתקדמות מצפון לסניו. אף על פי שהחי"ל כמעט ולא לקחה חלק במתקפה, שררה במפקדות הממונות עליה הערכה ליכולתה הצבאית.
במאי 1945 הועבר הגדוד יחד עם שאר הבריגדה לאזור טארביזיו, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה. ימי טארביזיו ציינו את ראשיתו של המפגש בין אנשי הבריגדה לניצולי השואה, שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה אפילו יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
ביולי 1945 יצא הגדוד מטארביזיו לטורניי שבבלגיה, ולאחר-מכן עבר להולנד. אנשי הגדוד עסקו בפיקוח על שבויים גרמניים. הפלוגות התפזרו ונלוו ליחידות שבויים גרמניות שעבדו בסילוק מוקשים ובשיקום תשתיות במקומות שונים בצפון הולנד. לקראת סוף ספטמבר החלו ההולנדים לקבל בהדרגה את תפקידי הפיקוח על השבויים. הגדוד התרכז באיינדהובן, שם שמרו אנשיו על מתקנים שונים. התעסוקה הרשמית של יחידות הבריגדה הלכה והצטמצמה עם העברתם של יותר ויותר תפקידים במרחב לידי הצבא ההולנדי והבלגי. ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי הייתה החי"ל כולה מרוכזת בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה לנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
רבים מיוצאי הגדוד השני מילאו תפקידים מרכזיים בצה"ל – רב אלוף מרדכי מקלף - הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, רב אלוף חיים לסקוב – הרמטכ"ל החמישי, אלוף שלמה שמיר, אלוף דן אבן, אלוף אפרים בן ארצי, אלוף מיכאל בן גל, אלוף יהושפט הרכבי, אלוף ישראל טל, אלוף אהרון יריב, אלוף דני מט, אלוף גדעון שוקן, אלוף מאיר זורע, תא"ל יצחק בר-און, תא"ל יהודה גביש, אל"מ עו"ד חוטר ישי, אל"מ יוסף איתן, אל"מ מתי דגן, אל"מ ראובן כרי, אל"מ ישראל כרמי, אל"מ משה נהוראי, אל"מ סניה סירקין, אל"מ שלום עשת, אל"מ יהודה פריהר, אל"מ עמי פרלין, אל"מ יוסף פרסמן, אל"מ יהודה הררי, אל"מ עמנואל גלבר, אל"מ זאב שחם (זוניק), אל"מ יוחנן פלץ. רבים מילאו תפקידים במחתרות - דב גרונר (עולה הגרדום), דב כהן (ממפקדי הפריצה לכלא עכו) במשטרה ובזרועות הבטחון, במשרד החוץ, בשלטון המקומי ובאקדמיה - יוסף הרמלין, עמוס בן גוריון, נתנאל לורך, יעקב רובין ועוד.
גדוד 57 - הגדוד השלישי
עם הקמת הרגימנט הארצישראלי וגדודי חיל הרגלים בקיץ 1942, אורגנו פלוגות ה"באפס" הוותיקות במסגרת הגדוד הראשון והשני, ונקבע כי הגדוד השלישי 3 Jewish Btln, The Palestine Regiment יורכב משתי פלוגות הטירונים שהתאמנו בסרפנד ( 22 –א' ו-24 –ב') ומן הפלוגות שתגויסנה בעקבותיהן (לימים פלוגות 28-ג' ,26-ד' ו-30 – ה'). סגל הפלוגות נבנה מקצינים ומש"קים מן הפלוגות הוותיקות. הפלוגות שהרכיבו את הגדוד השלישי היו פלוגות בודדות ומפוזרות בכל האזור. מכיוון שזה מקרוב סיימו את הטירונות בסרפנד, הן הועסקו כמעט רק בתפקידי שמירה, ומיעטו להתאמן. פלוגה 22 חנתה בקרבת העיר סואץ שבמצרים. רק ביולי 1943 הוחל בהקמת מפקדת הגדוד. קולנול מונטגומרי התמנה למג"ד, וקולנול לאו סקוט התמנה לסגנו. הפלוגות רוכזו באזור חיפה ממנו יצא הגדוד השני לקירנייקה. פלוגה 22 הוחזרה ממצרים. לאחר שהגדוד הראשון הועבר בפברואר 1944 למצרים, נותר הגדוד השלישי יחיד בארץ והחלה בו תסיסה מחשש שיחמיץ את המלחמה.
ערב ההכרזה על הקמת החי"ל ב-20 בספטמבר 1944 קיבל הגדוד פקודה לנוע למצרים, והיה הראשון להגיע לשטח הכינוס של הבריגדה בבורג' אל ערב, ממערב לאלכסנדריה. מכיוון שהיה פחות מאומן מן הגדודים האחרים הובאו לגדוד מדריכים מבחוץ וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד אורגן מחדש, כתקן של גדוד קו ראשון והוקמו פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה. הגדוד קיבל אמצעי לחימה שעד כה לא היו ברשותו. בנובמבר 1944 הפליג הגדוד יחד עם הבריגדה כולה לטרנטו שבאיטליה ומשם המשיך לשטח האימונים בפיוג'י שליד רומא. בפיוג'י נכנס הגדוד למשטר אימונים נמרץ והשתתף בתרגיל עוצבתי.
בתחילת מרס 1945 נע הגדוד במסגרת הבריגדה צפונה, לעבר החזית, במישורי לומבראדיה. ב- 3 במארס החלה ההתפרסות והגדוד יצא לכפר רו-סי בגזרת מצאנו - אלפונסינה, שבקטע המזרחי ביותר של קו החזית. הקרקע בגזרה הייתה מישורית ופתוחה. האויב הגרמני היה מחופר בעמדותיו ונלחם בעקשנות. שטח ההפקר בין הכוחות היה ממוקש. הגדוד היה תחת פיקוד הדיביזיה ההודית השמינית ושימש כגדוד עורפי שלה.
ב- 11 במרס החליף את הגדוד השני בקו הקדמי. הפעילות הייתה אופיינית לשגרת קו: סיורים, מארבים והיתקלויות בשטח ההפקר שבין הקווים, טפטופי אש מרגמות ולעתים הפגזות ארטילריה. ב-19 במרס השתלטו שני סיורים של הגדוד השלישי, האחד בפיקוד הקצין היהודי-בריטי טוני ון-גלדר (שנהרג כעבור שבועות אחדים) והשני בפיקוד הקצין משה ריננהולד (רינות), על שלוש עמדות שתפסו הגרמנים בשטח ההפקר, ושבו לראשונה - 12 חיילים גרמנים, שאחד מהם, נהרג מאש אויב, במהלך התנועה אל עמדות הגדוד.
למחרת, ה-20 במרס 1945, נטל הגדוד השלישי חלק מרכזי ביום קרב יזום, שבו שיפרו החי"ל ובריגדה הודית שהחזיקה בקטע חזית סמוך, את עמדותיהן, בסיוע מטוסים, טנקים וארטילריה. היתה זו הפעולה הצבאית המורכבת ביותר שביצעה הבריגדה עד אז. משימת הגדוד השלישי היתה להתקדם עד לכפר קטן בשטח ההפקר בשם לה ג'ורג'טה, לטהר אותו מאויב ולהקים מוצב לידו, במקום בו נשבו הגרמנים ביום הקודם. ההכנות החלו לילות אחדים קודם לכן, כאשר הסיירים פינו את נתיב ההתקדמות המתוכנן ממוקשים. ביום הקרב התקדמה הפלוגה בפיקודו של הסמ"פ - יוחנן פלץ, בליווי הטנקים ובחיפוי אווירי וארטילרי, הסתערה על המוצב הגרמני שבכפר וכבשה אותו. הפלוגה התחפרה במוצב הכבוש ובלילה ספגה הפגזה והדפה התקפת נגד גרמנית.
ב- 24 במרס סיימה החי"ל את חלקה בהחזקת הקו בגזרת אלפונסינה ועברה תחת פיקוד הקורפוס ה- 10 בגזרת הנהר סניו, לגזרה בעלת אופי הררי ומבותר, מול אויב של דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4. ב- 11 באפריל 1945 יצא הגדוד השלישי מעמדותיו והתארגן במהירות לקראת התקפה אל מעבר לנהר. בשעות הצהריים החלה הפלוגה הראשונה שלו לחצות את הסניו, בעוברה דרך ראש הגשר שכבש הגדוד השני. משימתו של הגדוד השלישי הייתה לכבוש את הכפר מונטה-גביו במעלה הרכס שמצפון לסניו. הצנחנים הגרמנים אמנם נסוגו, אולם ההתקדמות במעלה ההר לנוכח ההתנגדות הנחושה שגילה המשמר העורפי הגרמני היתה איטית ונתקלה בקשיים. הגדוד נעצר עם חשיכה והתחפר בכפר קטן אוסאנו לאחר שחיסל במשך היום כמה קיני התנגדות. סיורים שנשלחו באותו לילה איתרו חוליות גרמניות בכמה בתים והשמידו אותם. אבדות הגדוד באותו יום היו שלושה חיילים וכעשרים פצועים. למחרת, ה- 12 באפריל, התחדשה התקדמות הגדוד תוך הסתייעות בארטילריה, במשחיתי טנקים של סוללה בריטית, ובפלסים שפינו את ציר ההתקדמות ממוקשים. עד לשעות הצהריים השתלט הגדוד על כל רכס מונטה-גביו. הגדוד המשיך להתקדם בעקבות הגרמנים הנסוגים, ובשעות אחר הצהריים השתלט על כפר בשם מונטה קואזולה שני קילומטר צפונה יותר. סיור שנשלח מתוך הפלוגה המובילה יצר מגע עם יחידות הדיביזיה הפולנית שהתקדמה באגפה הימני של החי"ל לעבר קסטלבולונזה, אימולה ובולוניה. הכוחות הגרמנים הנסוגים הצליחו לנתק מגע, וב- 14 באפריל רוכז הגדוד ביחד עם הגדוד השני והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה.
במאי 1945 הועבר הגדוד, יחד עם כל הבריגדה, לאזור טארביזיו באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה, והתמקם בכפר קאמפורוסו. בגדוד שרתו חיילים רבים שמשפחותיהם נספו בשואה. אחרים טעמו בעצמם טעמו של דיכוי נאצי בארצות מוצאם קודם למלחמה או במהלכה. על רקע זה אירעו בגדוד, התפרצויות כלפי גרמנים. ימי טארביזיו ציינו גם את ראשיתו של המפגש בין חיילי הבריגאדה לבין ניצולי השואה, מפגש שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה עוד יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
בסוף יולי 1945 הועברה החי"ל מטארביזיו לבלגיה ולהולנד. הגדוד השלישי נשלח בתחילה לטורניי שבבלגיה, ועבר לאחר-מכן לוואסנאר שבהולנד. הפלוגות התפזרו במקומות שונים בהולנד ופיקחו על יחידות של שבויים גרמנים שהועסקו בפינוי מוקשים ובשיקום תשתיות. בתחילת נובמבר עבר הגדוד לבלגיה והתחלף עם הגדוד הראשון. בפברואר 1946 נערך חילוף חוזר והגדוד חזר להולנד. יותר ויותר תפקידים במרחב הועברו לידי הצבא ההולנדי והבלגי.
ב- 1 במאי 1946 הגיעה לחי"ל הוראת השחרור המזורז והפירוק הכללי. בסוף מאי רוכזה החי"ל בגנט שבבלגיה, והחל תהליך השחרור. ב- 9 ביולי 1946 יצאה קבוצת המשתחררים האחרונה מנמל קאלה בדרכה למצרים ומשם לארץ ישראל.
גדוד תותחני שדה 200 (200 Jewish Field Regiment RA)
הוקם בסתיו 1944, ובו היו 3 סוללות (604, 605, 606), מתוך אנשי סוללת תותחי החוף ואנשי סוללת הנ"מ שהוסבו לתותחני שדה. וכן, יחידה בריטית שהועברה ממלטה להשלמת התקנים, סה"כ כ- 600 חיילים יהודים (ביניהם אדמונד דה רוטשילד, דור חמישי לשושלת רוטשילד הבריטית, אשר הקים ופיקד על סוללת התותחים 604) ועוד 300 חיילים בריטיים, עם 24 תותחי שדה 25 ליטראות.
לאחר נחיתתם באיטליה, את אימון ההקמה והגיבוש, עבר הגדוד ליד העיר פורלי באיטליה. ב-25 במרץ 1945 הגיע לחזית, באזור בריזיגלה, היכן שמוקמה מפקדת הבריגדה היהודית. מ- 27 במרץ עד 15 באפריל 1945, סייע הגדוד לחי"ל בקרבות ההגנה על נהר סניו, בחיפוי בעת צליחתו, פגיעה במטרות בעומק האויב ושיתוק מקורות ירי גרמני. בעזרת התותחנים נחלצו סיורים שהסתבכו בעומק האזור הגרמני. הגדוד העניק לבריגדה את הזרוע הארוכה, לפגוע בכל מטרה גרמנית שהתגלתה, נייחת או בתנועה ובמרדף אחרי נמלטים.
הגדוד פורק ב-6 באוגוסט 1946 עם פרוק החי"ל.