זכריה ארטשטיין

נולד כבן זקונים וילדם השישי של זיסל וולף ארטשטיין, בשנת 1923 בפרושקוב בפולין. גדל בבית ציוני. כל אחיו ואחותו עלו לישראל בשנות ה-20 וה-30. היה פעיל בתנועת הנוער "דרור פרייהייט". בתום לימודיו בפרושקוב למד בסמינר העברי למורים בוורשה. ב-1940 עבר עם הוריו לגטו בפרושקוב ונלקח לעבודות בכפייה, תחילה יומיות, ובשלב מסוים למחנה עבודה, ממנו הצליח לברוח עם חברים אחדים. יחד עם יתר המדריכים מתנועת הנוער העביר שיעורי לימוד לילדי הגטו.

ב-1 בפברואר 1941 גורש עם הוריו ויתר יהודי העיר לגטו ורשה. התגורר בקומונה של הנהגת "דרור" בוורשה, ברחוב דְזֶ'לנָה 34 בשכנות למנהיגי התנועה צביה לובטקין ויצחק צוקרמן. בקיץ 1942 עבד ארטשטיין בחוות ההכשרה בצ'רניאקוב.

היה ממקימי אי"ל – "הארגון היהודי הלוחם", ב-28 ביולי 1942. עסק בצבירת נשק. והביא לאירגון את הרובה הראשון.

ב-18 בינואר 1943 היה עם הפלוגה בפיקודו של יצחק צוקרמן, שהשתתפו ב"מרד הקטן". שגרם לכך שהשילוחים מהגטו נעצרו.

בעקבות הצטיינותו בקרבות מונה למפקד פלוגת אי"ל בגטו המרכזי, הצליח לגייס קרוב לשלושים לוחמים ולוחמות, רובם חברי "דרור" ותיקים מהקומונה בדז'לנה ומחוות צ'רניאקוב, ופלוגתו הייתה אחת הגדולות באי"ל. הוא פיקד על "קבוצת העונשין" של אי"ל שניסתה להשליט חוק וסדר בכאוס של הגטו, וגם הוציאה להורג יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים.

בערב פסח, 19 באפריל 1943 כשהחל השלב הסופי בחיסול הגטו. פלוגת הלוחמים בפיקודו פעלה בקרן הרחובות נאלבקי-גנשה והייתה מהראשונות לתקוף. 

ב-8 במאי 1943, הותקף הבונקר ברחוב מילא 18, שהיה המפקדה הראשית של אי"ל ורבים ממנהיגי המרד נהרגו, ביניהם גם מפקד אי"ל מרדכי אנילביץ'. סגנו, מארק אדלמן, ועוד כמה עשרות לוחמים, כולל צביה לובטקין, הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק). הקשר איתו אבד והוא נותר בגטו והמשיך להילחם. הוא הסתתר בבונקר ברחוב נאלבקי 37 שנחשף בעקבות הלשנה של אחד מדייריו. הגרמנים איתרו את פתח הבונקר והזרימו לתוכו גז. יחד עם עשרה מאנשיו נמצאו בסוף מאי באזור, "מעולפים מגז", על ידי יורק פלונסקי, מאצ"י, ונשארו עם קבוצתו עד ל-20–25 ביוני, כשבין שתי הקבוצות נקשרו קשרי אמון הדוקים. 

באחד הלילות יצא עם לוחם אחר מקבוצת ואלבסקי לפעולה קרבית ולא חזר. הוא נהרג, כנראה, בהתנגשות עם הגרמנים. קבוצתו הייתה קבוצת אי"ל האחרונה שנלחמה, עד 3 או 4 ביולי, וככל הנראה נהרגו בעת שניסו לצאת מהגטו. היה זה אחד העימותים המזוינים האחרונים עם כוחות גרמניים בגטו.

ב־19 באפריל 1945, יום השנה השני למרד גטו ורשה, הוענק לו עיטור צלב הגבורה Walecznych, מאת הפיקוד העליון של הצבא הפולני. 

ב-2011 הוענק לבני משפחתו אות הוקרה על מעורבותו במרד גטו ורשה מטעם מדינת ישראל.