אהרון חוטר ישי

נולד באימפריה הרוסית בשנת 1905, למשפחה בת חמישה ילדים. עלה לארץ ישראל בגיל שמונה עם אחותו התאומה מרים ואחיו בן העשר ראובן. הוריו עלו מאוחר יותר עם שתי בנותיהם. בשנים 1914–1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, עברה המשפחה להתגורר בחדרה, שם רכשו הוריו משק. לאחר המלחמה חזר ללמוד בתל אביב, בגימנסיה הרצליה ונבחר ליו"ר ועד התלמידים שלה.

בשנת 1926 החל ללמוד משפטים בערב בקורסים בירושלים. היה במחזור הראשון של החוג למשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1927, היה חניך הקורס הראשון למפקדי ההגנה. לאחר שעבד כמתמחה, וקבל את רישיון עורך הדין,עבר להתגורר בחיפה, נישא בשנת 1930 לרחל לבית רבינוביץ. לשניים נולדו שלושה ילדים: און, דרור וסמדר.

בהיותו בן 36, בעקבות פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה בין מתנדבי הישוב לצבא הבריטי. הוא התגייס ב- 12/5/41 מספר אישי 16084/ Pal שירת בבאפס. לאחר שסיים את קורס הקצינים, התמנה למפקד מחלקה בפלוגת הרובאים 16, שעסקה בשמירה על מחנה השבויים בלטרון ובו כ-10,000 שבויים איטלקיים. הוא הגן על חיילים יהודים מפני התעללות אנטישמית מצד הקצונה הבריטית, גם אם הדבר עלה לו בסכסוכים אישיים עם הפיקוד. למרות זאת, הוא הוקפץ דרגה, בצורה חריגה והועלה לדרגת קפטן (סרן). בשנת 1943 התמנה לשליש של הגדוד השני, שחמש פלוגותיו רוכזו במחנה אלנבי בבת גלים. ארגן את חיי התרבות של הגדוד ונתן אפשרות לאמנים, מוזיקאים ומלחינים מחיילי הגדוד לתרום מיכולתם ומכישרונותיהם. יחד עם הגדוד עבר למדבר המערבי. בחניית הגדוד בבנגזי, אפשר את הפעולה החינוכית בקרב יהודי לוב, בחפותו כשליש הגדוד, על החיילים שהועסקו בפעולות תרבות וחינוך בקרב היהודים המקומיים. בשנת 1944, כשהבריגדה הועברה לחזית באיטליה, לאחר אימונים מפרכים בפיוג'י בהרי האפנינים, נוסף לתפקידו כמפקד פלוגת המטה של הגדוד השני גם תפקיד דובר החטיבה כולה.

ב-1945 מונה לאחראי על וועדת הסעד החטיבתית. וועדה זו הוקמה בעקבות ביקורו של שליח המוסד, יהודה ארזי, בגדוד השני. עלתה דרישה דחופה מצד המוסד, למצוא 5,000 יהודים על מנת להעבירם ארצה ללא כל דחייה, עם סרטיפיקטים או בלעדיהם, כמלחמה בספר הלבן. הוא הסתובב ברחבי אירופה כדי לאתר את היהודים, ומצא רבבות פליטי שואה במחנות הריכוז, התברר לו כי מצבם של היהודים נוראי וכי רבים אשר חזרו חזרה לארץ מוצאם, כלל לא נותרו בחיים, בשל שנאת התושבים המקומיים. בעקבות זאת, דרש להפסיק לאלתר את הרפטריאציה של היהודים לארצותיהם וכן, להטיב את תנאיי המחייה שלהם. הוא התמודד בהעזה יוצאת דופן מול אנשי פיקוד, בריגדירים ומפקדי צבאות אמריקאיים ובזכות כל זאת ועוד הציל את חייהם של שארית הפליטה.

הוא כתב בספרו "הבריגדה ושארית הפליטה" : "זה סיפורם של החיילים האלמונים, שהיו למורי דרך לפליטי השואה, אשר חתרו להגיע למחנות הבריגדה. היה עליהם להבריח גבולות, ללכת ביערות, לפסוע בשבילי הרים, במורדות ועליות תלולים, בבוץ ובשלג, כשהם תומכים בניצולים, הנמצאים באפסית כוחות, ההולכים כשהם כושלים ונופלים, כושלים ונופלים...".

הוא הפעיל לחץ על דוד בן-גוריון, שלא לשוב מהוועידה בלונדון באוקטובר 1945, בלי לבקר קודם במחנות ובלי להיפגש עם פיקוד הצבא האמריקאי, כדי להבטיח מחדש ובאופן רשמי את מצבם וזכויותיהם של העקורים היהודיים, גם לאחר שהרפטריאציה נגמרה והם היו היחידים שנשארו בתוך המחנות. כמו כן, טיפל בארגון כנס החיילים היהודים מכל צבאות בעלות הברית, אשר התקיים בפריז, בבית הכנסת של רוטשילד, שמשתתפיו תמכו בדרישת היישוב למתן 100,000 סרטיפיקטים. עם סיום המלחמה מונה לרכז את הפעולות הכרוכות בהחזרת החיילים לחיים האזרחיים. במסגרת זו טיפל בהקמת קורסים לימאים בהולנד, קורסים ליהלומנים באמסטרדם, חוות חקלאיות למועמדים לחברות בקיבוצים ובמושבים ועוד. הוא ריכז ראיות ועדויות למשפטי נירנברג, על הרכוש היהודי שנשדד על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה. השתתף בריכוז כספים לעזרה למשפחות השכולות או הנמצאות בקשיים, וקופות אלה,  היוו בסיס לייסוד "בנק אוצר החייל".

עם שובו לארץ ישראל, בינואר 1946, עסק בקליטתם של החיילים המשוחררים,  יזם והשתתף בהקמת שכונות מגורים בחיפה, בחדרה, בתל אביב (אפקה, צהלה), לחיילי החי"ל וקציניה. היה חבר בוועדת המצב, לטיפול בקשרים עם מוסדות השלטון האזרחיים והצבא הבריטי.

לאחר שבן-גוריון הטיל על שלמה שמיר להקים את חטיבה 7, שתפרוץ את הדרך לירושלים התמנה כקצין מנהלה לגיוס החטיבה. הוא ארגן את מבנה המערכת השיפוטית בחטיבה 7 במתכונת של הצבא הבריטי, ששימשה דוגמה ליחידות צה"ל האחרות. ביוני 1948 השביע בטקס חגיגי את חטיבה 7 לצה"ל. בסוף דצמבר 1948 הועבר לפרקליטות הצבאית והיה לפרקליט הצבאי הראשי הראשון. לאחר מיסוד הפרקליטות ועיצוב דמותה, הוא השתחרר מצה"ל בדרגת אלוף משנה. והמשיך בפעילות ציבורית עניפה.

נפטר בקיבוץ עין גב ב-20.5.2003.