גבריאל אניב

נולד לרבקה ואברהם אנוקוב, ב-25.10.1919, בבדיאור, כפר קטן ליד טביליסי, גרוזיה. המשפחה עלתה לארץ בסוף שנות העשרים והתיישבה בראשון לציון. בהמשך עברה לבנימינה ושם קבעה את מגוריה.

בשנת 1940 התנדב לצבא הבריטי. הימים ימי מלחמת העולם השנייה. צעירים רבים בארץ ישראל, רצו להשתתף במלחמה נגד הנאצים. מאחר והבריטים גייסו את מתנדבי הישוב היהודים למשימות מנהלתיות בלבד, הוצב ליחידת תובלה. הוא עבר אימוני חיילות בסרפנד, צריפין של היום. את אימוני הנהיגה עשו בחולות שמדרום לתל אביב - היום חולון. לאחר הכשרתו כנהג, הוצב ליחידת התובלה 178, במצרים, כחלק מהכוח הבריטי שהוצב שם, כנגד פלישת הצבא האיטלקי לאפריקה, והתקדמותו מזרחה לכיוון מצרים, ובהמשך כנגד הצבא הגרמני שהצטרף אליו וכבש את החוף הלובי מטוברוק ומזרחה.

יחידת התובלה הועברה לעיר קינה. עיר זאת שוכנת על הנילוס כ- 700 קילומטר דרומית לקהיר, מעט צפונית ללוקסור וכ 200 קילומטר מחוף הים האדום, מהעיר פורט ספגה. הבריטים בנו מסילת רכבת בין הערים קינה וספגה, ואנשי התובלה העבירו ציוד ופועלים בין הערים. לאחר מספר חודשים, יחידתו  עלתה צפונה לאלכסנדריה. הם הצטרפו לריכוז הכוחות של המחנה השמיני בפיקודו של הפילדמרשל מונטגומרי, כהכנה למתקפה כנגד הצבא הגרמני. בנובמבר 42, הובס צבאו של רומל באל עלמיין, כחצי מחייליו נהרגו, נפצעו ונלקחו בשבי. משם לאורך קו החוף של המדבר המערבי, נעו הכוחות, ויחידתו ביניהם, דרך אל עלמיין לטוברוק. בשטח התקיימו קרבות פזורים ולא אחת נקלעו כלי הרכב לאש הגרמנים מהקרקע ומן האוויר. משם המשיכו את מסעם דרך בנגזי לכיוון טריפולי אשר נכבשה על ידי בעלות הברית בינואר 1943. פסח 1943 עבר עליו וחבריו בטריפולי ושם בנוסף לעיסוקם תחת הפיקוד הבריטי עסקו גם באיסוף נשק, והעברתו לארץ. ציון אלבז, חברו הטוב, סיפר על הלילות הארוכים לאורך החוף ובמדבר המערבי, על הבדידות והגעגועים לארץ. עוד סיפר על המפוחית אשר גבי ניגן בה באותם לילות והנעים את זמנם.

בסוף 1943 עברו לאי מלטה. הם שהו במלטה מספר חדשים סופגים הפצצות מסיביות של מפציצים גרמנים ואיטלקים. מלטה היתה נקודת תדלוק וחימוש למטוסים ואניות מלחמה של בעלות הברית לכיוון אפריקה, ולכן היתה מטרה חשובה להפצצות. בנוסף לכך מטוסים גרמניים אשר לא מצאו את מטרותיהם המקוריות באפריקה חזרו דרך מלטה ושם הטילו את מטענם. אחרי מספר חדשים עברו לאיטלייה דרך נמל בארי אשר על חוף הים האדריאטי מעט צפונית לברינדיסי ומשם לעיר פיוג'ייה הנמצאת 70 ק"מ דרום מזרחית לרומא. הם צורפו שם לבריגדה היהודית אשר הוקמה באותו הזמן. הבריגדה הצטרפה לקרבות האחרונים של מלחה"ע ה -2 בצפון איטלייה. כשנתיים שהו באיטליה והעיר האחרונה בה הוצבו טרויזיו שבצפון. משם עסקו בהובלת ניצולי השואה והפליטים היהודים לנמלים ברינדיזי, בארי ונאפולי. משם שטו העולים באניות לארץ. העלייה הבלתי ליגלית של אחרי מלחה"ע השנייה. עם התקדמות בנות הברית באירופה, תבוסות ונסיגת הגרמנים, הגיע עם יחידתו לגרמניה ושם לאחר שנודעו ממדי השואה, החלו פעולות נקם כנגד הגרמנים. כשנודע הדבר למפקדי הצבא הבריטי מיהרו אלו להוציאם מגרמניה והם נשלחו לצרפת. חצי שנה במרסיי וחזרה לארץ לחופשה באמצע 1945. לאחר החופשה חזרו לשרות והוצבו בהולנד ובלגיה. הוא השתחרר ביוני שנת 1946 עם פירוק הבריגדה היהודית.

בשנת 1947 התגייס ל"הגנה" והפך לנהגו האישי של חיים לסקוב, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. לסקוב היה בן בית בבית משפחת אנוקוב בבנימינה והשניים נשארו בקשרים שנים רבות אחר כך. במהלך מלחמת העצמאות הגיע לארץ הקולונל מיקי סטון (דייויד מרקוס), אשר התמנה למפקד גזרת ירושליים. הוא הושאל על ידי לסקוב לקולונל מרקוס והיה לנהגו האישי, עד שמרקוס נהרג בשוגג מספר חדשים אחר כך.

בספר לזכרו של מרקוס משבח הסופר את כישורי הנהיגה של גבי, אשר הצילו לא אחת את מרקוס, כאשר היו תחת אש בקרבות הקשים נגד הערבים. המפורסם שבהם היה קרב לטרון שם כשגבעתי ספגו אבידות ירד מרקוס לחזית כדי לבדוק מקרוב את המצב. לסקוב שלח את גבי להביאו חזרה. הג'יפ אותר על ידי הערבים, אש תופת נורתה עליהם והם חזרו בנסיעת זיגזג מטורפת למקום מבטחים. In an instant, machine-gun fire also was centered on the commander's car. Gabi did not need Mickey's shouted orders-even if he could have heard them. The jeep darted sideways at a hair-raising angle, straightened up, then zigzzaged through a rain of lead up the bumpy slope. As Mickey said later, "It was quite a game of tag-and I'm glad Gabi was on my side." ( Cast a Giant Shadow, 276).

הימים ימי מלחמה וירושליים מנותקת . דרך בורמה נסללה אז מדרום לכביש הראשי דרך שער הגיא. הוא חצה בג'יפ השני, מיקי לידו, את הקטע האחרון בדרך בורמה. הם השיירה הראשונה אשר נכנסה לירושלים. בהמשך עברו שיירות מזון ומים, תחמושת וסיוע רפואי לנצורים.

הוא השתחרר מהצבא במהלך שנת 1949. בתחילת 1951 נישא לאדית. ב 23 באוגוסט התקבל כחבר מספר 289 באגד חדרה שם גרה המשפחה.  

נפטר בשנת 1980 מהתקף לב והוא בן 61 בלבד.

בנו תמיר, היה לטייס בחיל האויר.